פרשת החודש: הכוח שבסיפור סיפורים

נעמית שטורם-נגל (מדרשת או"ת לינדנבאום 2003-4) היא מורה לספרות בתיכון שלהבת בלוס אנג'לס שבקליפורניה ונמנית על הנהלת מכון שלהבת – מרכז ללימוד ולהגות יהודית בעיר.

בתור חובבת ספרים וסיפורים, פסח תמיד דיבר אליי כי הוא מצליח בביצוע המשימה המסובכת של חיבור דורות העתיד לעבר הנושן באמצעות היכולת לספר סיפור. במסכת פסחים כתוב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, קט"ז ע"א). זוהי המצווה העיקרית של החג. הרמב"ם התייחס למצווה זו באומרו: "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שעשו אבותינו במצרים". המצווה נעוצה בפעולת הסיפור – לספר.

ובעוד שישנם מרכיבים מתמיהים רבים במצווה הזו, תמיד שאלתי את עצמי מדוע סיפור הסיפורים נבחר להיות האמצעי לקיומה, במיוחד לאור התחושה שבבסיס הציווי הזה מהתורה מצוי השחזור. כשקוראים את פרשת החודש, שעל שמה נקראת השבת הזו, ניתן לראות שכבר כאשר משה ואהרן מצווים למרוח דם על המשקופים בזמן מכת בכורות, הפסוק הבא מוסיף שאת פעולתם זו עליהם לשמור לחוקת עולם. כלומר, ניתן לראות שסיפור יציאת מצרים הפך לסמלי ממש ברגע שבו קרה. כבר בעת הקרבת קורבן פסח, נמסר למשה ולאהרן שפעולתם זו תהדהד לדורי דורות באמצעות שחזורה בעתיד באכילה הסמלית של המצה.

לפיכך ניתן היה אולי לצפות שהתלמוד ינחה אותנו לקיים את המצווה המוזכרת בפרשת החודש – "היום הזה לכם לזיכרון" – באופן שונה. בסוכות אנו מקימים סוכה, בשבועות אנו נשארים ערים ולומדים תורה, בחנוכה אנו מדליקים חנוכיות (לזכר המנורה) – אז מדוע אין אנו מקיימים את מצוות פסח באפיית מצות, באריזת מזוודות ובבריחה מאורגנת משכונותינו בליל הסדר?

אך חז"ל היו מחוברים לנפש האדם, והבינו שסיפורים יכולים להשפיע עלינו יותר מהביצוע. כשקוראים סיפור או מקשיבים לו, לא חוזרים על עקבותיהם של הדמויות או האנשים בסיפוריהם, אלא מתבוננים בעולם דרך העיניים שלהם. חז"ל ידעו שיש משהו עוצמתי ומעצים במיוחד בסיפור סיפורים.

למעשה, חוקרים בימינו גילו עדויות הניתנות לכימות ומעידות על כך שלסיפורים יש יכולת ייחודית לשנות את נקודות המבט שלנו, ושחלק ניכר מהידע שיש ברשותנו על החיים מגיע מקריאת סיפורים. דניאל סיגל, פרופסור קליני לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, מסביר כיצד סיפור סיפורים "אינו טווה יחד את כל פרטי החוויה בלבד כאשר הוא מקודד, אלא מחזק את רשת הקשרים שבאמצעותם ניתן לשלוף את כל הפרטים ולהיזכר בהם. המחקר מראה שאנו זוכרים פרטים של דברים באופן הרבה יותר אפקטיבי כאשר הם מוטמעים בסיפור. לספר סיפור המניע אותנו לפעולה זה בדי-אן-איי שלנו." אם עלינו להרגיש כאילו "אנחנו" בעצמנו יצאנו ממצרים, עלינו לשלב את החוויה הזו בהוויה שלנו כעם.

העוצמה שבסיפור סיפורים נעוצה באופן שבו המאזין או הקורא ממלאים תפקיד פעיל. בליל הסדר אנו עושים את מה שאני עושה עם התלמידים שלי בשיעור ספרות כשאנחנו קוראים רומנים: אנחנו מנתחים את הטקסט כדי להבין אותו לעומק. אנחנו קוראים את לשון הפסוקים המתחילים במילים "ארמי אובד אבי" כדי לחשוב על מה שנמצא מתחת לפני השטח – הדרש שמעבר לפשט. אנחנו דנים במשמעות העמוקה מאחורי הסמלים בסיפור – פסח, מצה ומרור. אנחנו חושבים על המקומות השונים שבהם היינו יכולים להתחיל את הסיפור שלנו כשמובאת דעתו של רב שלפיה יש להתחיל אותו במילים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"… אנחנו מנסים את שתי ההתחלות כדי שנוכל לחבר את חלקי הנרטיב יחד. אנחנו אפילו משחקים משחק מתמטי לטובת אלה מאתנו שמתחברים יותר למספרים מאשר למילים. מחברי ההגדה הפכו את סיפור הסיפור לתהליך פעיל במקום לגרום לנו להיות מאזינים פסיביים.

הקריאה הצמודה הזו עוצמתית במיוחד מפני שהיא מאפשרת לנו להרגיש כאילו חווינו את סיפור יציאת מצרים המשותף של עמנו על ידי הפיכת הנרטיב לאישי. יש הטוענים שלמעשה, משה הושמט בכוונה מהנרטיב של ליל הסדר כדי שהסיפור לא יסופר על גיבור אחד עיקרי ומסוים (כפי שמוצג אותו אירוע במקרא). במקום זאת, רצו המחברים של ההגדה שכל אדם יוכל להיות הגיבור של הסיפור, ולחוש שהוא מעורב בו בדרכו הייחודית.

הסיפור השאיר מקום ליהודים בני-זמננו לחוות את החלק שלהם בהיסטוריה, וגם לחבר את אותה היסטוריה לחייהם המודרניים. יכולת ההסתגלות של הנרטיב גם אפשרה  למטאפורות, למוטיבים ולטקסים של פסח להשתלב בתנועות שונות רבות. מאמציה של התנועה הפוליטית האמריקנית-יהודית לשחרור יהודי ברית המועצות בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת עשתה שימוש בנרטיב הזה, וכמוה האפרו-אמריקנים שנאבקו בעול העבדות בארצות הברית. המקרים הללו מלמדים על כוחו המהפכני של סיפור הסיפורים כאמצעי המניע לפעולה במסגרת אירועים היסטוריים מחלישים.

השנה בפסח כדאי שנציב לעצמנו את האתגר לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים באמצעות הפיכת סיפור ההגדה לאישי מאוד, והצבת עצמנו בנרטיב תוך כדי שאנו מספרים על יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות.