פרשת וארא בעידן הקורונה: מי הם הגיבורים האמיתיים של יציאת מצרים?
ד"ר תמי יעקובוביץ' למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בין השנים 1993–1995. כיום היא ראש המחלקה לתנ"ך בבית הספר התיכון SAR שבריברדייל, ניו יורק, ומייסדת "מקום בשיח" – תכנית לימוד אופפת (אימרסיבית) למבוגרים ב-SAR.
פרשת וארא פותחת בהתגלותו השנייה של ה' למשה. בדומה למה שהתרחש בסנה הבוער (שמות, פרק ג'), שוב מכריז ה' באוזני משה שבכוונתו לגאול את עם ישראל מעבדות ולהוציאם ממצרים. מוקדם יותר מוסגרה המשימה כמשימת הצלה: בני ישראל סובלים מחוסר צדק, ויש להושיעם. אלו מושגים שיכולים היו למצוא הד בקלות בגישתו של משה, לוחם הצדק החברתי העולה מפרק ג'. אך הפעם, בפרק ו', מוסיף ה' הסבר נוסף החושף את המשימה במלואה. אותו עם הסובל במצרים הוא צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב, שעמם כרת ה' ברית. בכך שיגאל אותם ממצרים כעת, ימלא הקב"ה אחר הבטחתו הנושנה לאבותיהם.
בעוד שביסודן הברית ומעשה הגאולה שייכים לקב"ה, משה מוזמן להיות שותף עמו. בדומה לשותפות שיצרה הברית עם אברהם, בוחר ה' לפעול בעולם באמצעות סוכנים בשר ודם; אין הוא פועל לבדו. על פי התיאור המקראי, משה ממלא תפקיד מפתח בניהול המו"מ ובתהליך יציאתם הבטוחה של בני ישראל מעבדות לחירות. החל מבקשותיו המוקדמות מפרעה, מורגשת נוכחותו של משה כמעט בכל רגע לאורך הסיפור. הוא לא רק מוציא את בני ישראל ממצרים, הוא מעצב את דמותם כעם. הוא המורה, המדריך, הבורר וההורה. יתרה מזאת, הוא מגשר על פני התהום הפעורה בין הקב"ה לעמו, ומנווט במרחב קריטי על מנת לשמור על שלמות כל חלקי המארג.
לכן כה מתמיה לגלות כיצד ממעיטה ההגדה של פסח מתפקידו של משה, ואף מכריזה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שה' לבדו גאל את ישראל ממצרים.
"ויוציאנו ה' ממצרים" –לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שנאמר (שמות, י"ב, י"ב): "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים, אני ה'".
בליל הסדר מכופפת הקשת הסיפורית לגמרי לכיוון הלל ושבח לה' על כוחו ורחמיו. וישנן סיבות טובות להתמקד בדברים האלה בפסח. אך בכל לילה אחר – או שבת אחרת – כאשר אנו קוראים בחומש שמות, אנו פוגשים כמה וכמה גיבורים שאחראים ליציאת מצרים. בנוסף למשה ישנם שפרה ופועה, בת פרעה, מרים, יוכבד ואהרן, שכל אחד ואחד מהם ממלא תפקיד חשוב בהתנגדות לגזירת המוות של פרעה. כל אחד ואחת מהם בדרכו שלו פועל לקידום האפשרות להיחלץ מאפלת העבדות במצרים. כל אחד מהגיבורים המוזכרים בשמם פעלו בזה אחר זה, ביוזמתם המלאה, והאירו את הדרך קדימה עד ליציאה הדרמטית ממצרים, שבה היה כבר ברור לכול: הקב"ה הוא גואל ישראל.
כל האנשים הגיבורים ויוצאי הדופן האלה מופיעים בטקסט. אבל ממש מתחת לפני השטח של המילים הכתובות מסתתר הנרטיב שלהם, נרטיב של אנשים פשוטים העוסקים במה שנדמה כפעולות שגרתיות, אך למעשה התנהגותם כפרטים וכקולקטיב היא הסוללת את הדרך לגאולה. אני מתייחסת כאן ל"נשים הצדקניות" של ספר שמות, שעליהן מספר המדרש סיפורים כה רבים ומעוררי השראה. אלה הנשים הוולדניות שעליהן מסופר בפרק א' פסוק ז':
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם
ובמדרש תנחומא נכתב שרבותינו אמרו שנולדו להן תאומים, ואחרים אמרו ששישה נוצרו ברחם אחד, ודעה נוספת היא שנולדו י"ב בכרס אחת, ויש שאמרו אף ששים ריבוא.
כלומר, בפירוש לפסוק ז' נותן המדרש סדרה של הצעות עולות לגבי מספר התינוקות שנולדו בכל לידה. שלוש הדעות הראשונות הן עדיין בגדר הסביר: שניים, שישה ושנים-עשר. כל דעה נסמכת על מספר הפעלים שנכתבו (6) ועל צורת הריבוי שלהם, ונעשה בהם שימוש על מנת להסביר באופן מרומז מדוע בתוך זמן קצר נבהל פרעה וראה לנגד עיניו נחיל עצום המשתלט על הנוף.
אך הדעה האחרונה – שש מאות אלף, כבר עוברת מתחום הסביר למרחב אחר לגמרי. המחשבה שכל אישה ילדה שש מאות אלף תינוקות בכל לידה אינו רק בלתי-אפשרי מבחינה פיזית, אלא גם חסר היגיון מבחינה מתמטית. כמובן שששים ריבוא הוא מספר כל הזכרים שיצאו ממצרים ומהם נוצר עם ישראל! על כן יש לקרוא את ההצעה הזו שמעלה המדרש בצורה אחרת. המדרש מביא לתשומת לבנו שבכל היריון נטמן ברחמה של כל אישה הפוטנציאל לעם כולו. כלומר, מחויבותן של נשות ישראל להרות, ללדת ולגדל אפילו תינוק אחד, למרות מחשכי העבדות שאפפו אותן, משקפת אומץ, תובנה וגבורה שבזכותן מעלה עליהן הכתוב כאילו כל אחת ואחת מהן הייתה אחראית להיווצרותו של העם כולו.
בסופו של דבר, כשנצא גם אנחנו מן האפלה שהקיפה אותנו בשנת 2020, מי יהיו הגיבורים שלנו? כיצד נספר את הסיפור של יציאת מצרים הזו? הסיפור שבו אנו חיים, של אפלה לאורה, של חודשי "מיצרים" בהם אנו סגורים ומסוגרים, אך פועלים ושואפים כל העת להתקדם החוצה, אל המרחבים הפתוחים, החופש והחירות… כיצד נספר אותו? מי יהיו הגיבורים שלנו? ממי נצפה שיישא באחריות לחלקים החשוכים כמו גם לפרקי הגאולה? ודאי נספר סיפורים על רופאים ואחיות, על עובדים חיוניים בחזית, על ידיים ולבבות אנושיים שנדחקו עד לקצה גבול היכולת כדי להגן על חיינו. אני חושבת שבסופו של דבר גם נכיר ונוקיר את שמות המדענים שכנגד כל הסיכויים יצרו את החיסונים מצילי החיים. אך האם נשכח את מי שהקריבו קורבנות יחיד? את הצער? כאב הלב? הגבורה? האם יעלה בידינו לספר את כל הסיפורים שלנו?
