"הפרשה והמיתוס" פרשת ואתחנן: השמש הירח והכוכבים אשר חלק השם לכל העמים תחת השמים

בפרשת ואתחנן אנו נכנסים ללב נאומו הגדול של משה רבינו. אחת הנקודות שחוזרת פעמים רבות במהלך הפרשה הנה האזהרה מעבודה זרה על כלל היבטיה. יש בכך הגיון, עם ישראל עד כה היה במדבר בסביבה סטרילית ולא נתקל יותר מדי בדתות אחרות ובגירסאות אחרות של עבודת אלוקים, עתה ערב הכניסה לארץ המפגש עם דרכים אחרות של עבודת האלוקים, של רוחניות, הולך לטלטל מאוד את אופי העבודה הדתית של עם ישראל. דבר זה מתחזק במיוחד לאור מה שראינו שבוע שעבר על המפגש עם קרובי המשפחה, בני עשו ובני לוט, שגם להם מחלק השם את נחלתו לירושה.

האזהרות של משה רבינו מעבודה זרה נחלקות לשלוש קטגוריות שונות:

א. לא לעשות פסל וכל תמונה של הא-ל המתגלה בסיני:

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:

(טז) פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה:

(יז) תַּבְנִ֕ית כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם:

(יח) תַּבְנִ֕ית כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ:

ב. לא להרים ראש השמיימה ולעבוד את השמש והכוכבים:

(יט) וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם:

ג. לא לעבוד אלילי עץ ואבן שהאדם עצמו יוצר:

(כח) וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן:

האיסור הראשון והאיסור השלישי הנם מובנים, האיסור הראשון הוא דימוי של השם בצורה פיסית- אין לדמות את הא-ל המתגלה בסיני לא בתבנית של זכר ונקבה, חיה, בהמה או רמש. על אף שזו הנטיה האנושית הבסיסית, עלינו לזכור שלא ראינו כל תמונה ביום דבר השם עמנו מתוך האש.

האיסור השלישי הנו איסור מובן- לא לעבוד אלילים מעשי ידי אדם.

אך מהו פשרו של האיסור השני?

לכאורה, האיסור הוא לעבוד את השמש הירח והכוכבים (צבא השמים), אך אז המקרא מוסיף עוד משפט תמוה- חלק מסיבת האיסור היא שהשם חלק אותם לכל העמים תחת כל השמים. מהי הכוונה בדברים אלו? האם העמים שאכן עובדים את הכוכבים עושים מעשה מוצדק? מעשה בעל ערך? מהי הכוונה בכך שהשם חלק אתם לכל העמים אשר תחת השמים?

ישנם כאלו שרואים כאן ברקע התייחסות לסיפורו של אמנתחפ הרביעי המצרי שעשה רפורמה דתית מונותאיסטית במצרים וניסה להפוך את האל אתן- אל השמש, להיות האל העליון ביותר (ויש האומרים היחיד) ועל כן מגיעה אזהרתו של המקרא שאין לעבוד את אחד הכוכבים כאל יחיד. אך נראה לי שהכוונה הנה שונה.

שבוע שעבר רמזתי בדברי על כך שבשירת האזינו, יש הכמנה של רעיון מרתק, רעיון המתייחס לבניו של אלוקים. בשירת האזינו נאמר:

"בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק השם יעקב חבל נחלתו"

אך בתרגום השבעים והן בספר דברים שמצאנו במגילות קומראן נאמר כך:

"בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני- אל"

באוגרית, בני אל הנם צבא השמים, אנו גם יודעים שאשרה, אשתו של אל בפניתאון הכנעני היו לה שבעים בנים, מה שמקביל במסורות לשבעים האומות, לשבעים הנפש שירדו ישראל מצריימה.

שבוע שעבר עסקנו בחלוקת הארץ. השבוע אנו עוסקים בחלוקה מטלטלת הרבה יותר, בחלוקה של צבא השמים ובצורה יותר ספציפית, בחלוקה של אלי השמים.

יש כאן תפיסה מרתקת פנים מקראית, שאלוקים נותן את אומות העולם להיות תחת הממשלה של הכוכבים וכל כוכב מסמל את אחד מן האלים.

תפיסה זו שנראית לנו, האמונים על התפיסה המונותאיסטית בעיצובו של הרמב"ם ככפירה מוחלטת, יש לה הדים מפורשים במדרש:

מדרש תנאים לדברים פרק לב פסוק ט

"בשעה שירד הקב"ה לסיני, ירדו עמו מחנות מחנות של מלאכי השרת, שנ' (תה' סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ומשם בחרו להן אומות העולם אלהות, מלה"ד, למלך שהיה נכנס למדינה, והכל נכנסין עמו הפרכין דוכסין ואסטר לטין, יש שעשה לו פטרון הפרכוס, ויש שעשה לו פטרון דוכוס, ויש שהיה עושה פטרון שר צבא: פקח אחד היה שם, אומ', כל אלו תחת רשותו שלמלך הן, ואינן יכולין למחות בידו, אבל הוא יכול למחות בידן, איני בוחר לי פטרון אלא המלך שהוא יכול למחות בידן שלכולן. כך בשעה שנגלה הקב"ה בסיני, בחרו להן אומות העולם אלהות, יש מהן שבחר לחמה, ויש מהן שבחר ללבנה ומהן שבחר לככבים ולמזלות ומהן שבחר למלאכים, וכן משה אומ' לישראל ופן תשא עי' השמ' אשר חלק ה' אלה' לכל העמ' (ד יט), מה אמרו ישראל להקב"ה? מכל אותן אלהות, לא בחרנו אלא לך, חלקי ה' אמרה נפשי (איכה ג כד), ואף הקב"ה אמ' להן, אין חלקי אלא ישראל, לכך נאמר, כי חלק ה' עמו."

המדרש מתאר איך בעת מעמד הר סיני (שמופיע גם הוא בדברי משה בפרשתנו), יורדים יחד עם הקדוש ברוך הוא כל המחנות של מלאכי השרת ומתוכם כל אומה ואומה בחרה לה אלוהות ורק ישראל בחרו בהקודש ברוך הוא. מענין לראות שהבחירה בהקדוש ברוך הוא במדרש, מתוארת כבחירה במלך. השאלה המתבקשת היא מדוע כולם לא בחרו במלך, מה האינטרס לבחור בשר ספציפי ולא במלך?

במידה וננתח יותר את המדרש נוכל להבין תובנה מרתקת. מהו תפקידו של המלך? במיוחד מלך שיש לו "קבינט" מוצלח, במיוחד מלך שיש לו שרים משמעותיים. תפקידו של המלך אינו לעשות מלחמה, שהרי שר המלחמה עושה מלחמה, תפקידו של המלך אינו הכלכלה שהרי יש לו שר כלכלה וכן הלאה וכן הלאה. המלך לא צריך להיות הלוחם הכי טוב, הכלכלן הכי טוב או בכלל טוב במשהו, זהו התפקיד של כל אחד מן השרים. תפקידו של המלך הוא להאציל סמכויות ולדעת להפעיל כל שר ושר בצורה הראויה לו. המלך לא אמור להיות הכי טוב בשום דבר, אלא להבין קצת בכל דבר ודבר. להבין קצת בבטחון כך שיוכל להפעיל את שר הבטחון, להבין קצת בכלכלה כך שיוכל להפעיל את שר הכלכלה ועוד.

ככל שמעמיקים עוד ועוד בתובנה זו, אנו יכולים להתחיל ולהבין יותר ויותר את הפיתוי כן לעבוד את אחד מן הכוכבים. שהרי מה הם הכוכבים? על פי המדרש הכוכבים הם המידות הספיצפיות, הייחודיות, המידה הספציפית.

מהמדרש עולה שכל אומה הגדירה את עצמה בצורה מסוימת ועל כן בחרה לה אלוקות אחרת מצבא השמים. האומה של הלוחמים בחרה בשר המלחמה, האומה של הרופאים בחרה בשר הרפואה, האומה של החקלאים בחרה בשר החקלאות וכן הלאה. רק עם ישראל לא הגדיר את עצמו ועל כן עם ישראל בחר באלוקים. זוהי הבחירה להיות לא מוגדר ומצוין בתחום מסוים מאידך, אך בחירה כזו שמעידה שהבוחר בה מבין קצת בהכל, מאידך.

מתגלה כאן גם עוד תפיסה מרתקת של המקרא המאתגרת מאוד את העולם הפאגני. בעוד בעולם הפאגני תופס את האלים כישויות ארציות, המקרא לא מתכחש לכך שלאומות ישנם אלים המנהיגים אותם, אלא הוא מלמד אותנו שתי דברים שונים עליהם.

הנקודה הראשונה היא שהם משרתיו של הקדוש ברוך הוא.

הנקודה השניה היא שהם אינם דומים לבני האדם והסיפורים האליליים שמתייחסים לכוחות המנהיגים את העולם בצורה סמי אנושית אין להם מקום.

ואולי יש כאן מדרג בשלושת הקטגוריות של האיסור עבודה זרה עליו מדבר משה.

מי שיעשה צורה שתנסה לדמות את הא-ל המתגלה בסיני- ויתן לו תכונה ודמות, ימצא את עצמו נמשך לעבוד את אחד מן הכוחות הספציפים יותר של צבא השמים וסופו של דבר יהפוך אותם להיות כוחות בצלמו ודמותו כוחות של אלילים שהנם מעשה ידי אדם.

וזה הפיתוי האנושי הגדול ביותר, לבחור אלוקות ספציפית, כזו שניתן להזדהות איתה בצורה מדויקת ולא פשוט לעבוד את האלוקים המתגלה בסיני, האלוקים המדבר מתוך האש, אש שלא ניתן באמת להתקרב אליה עד הסוף, כך שתמיד ישנו פער בין האדם לבין האלוקות.