פרשת ויגש: בי ה'
הרב נועם סנדור למד בישיבת המבתר משנת 2008 ועד שנת 2011 וקבל הסמכה מהמכון להסמכה ע"ש יוסף וגיננדל שטאוס. כיום הוא רבה של קהילת Blake Street Hebrew Congregation ומלמד בליבלר יבנה קולג’ במלבורן שבאוסטרליה.
מדובר בסצנה מדהימה. אחד עשר אחים ניצבים בפני המשנה למלך מצרים, האדם בעל הכוח הרב ביותר בעולם, שיכול בכל רגע לשעבד את כולם, או גרוע מכך, בגין מעשה הגנבה שכפי הנראה בוצע. כאשר נראה שהמצב מגיע לשיא האבסורד, נעמד יהודה וקורא תיגר על העריץ שמולו – "ויגש יהודה" – תוך סיכון חייו. באותו הרגע לא היה ליהודה שום מושג שהאיש שנדמה כנוהג בהם באכזריות כזו הוא למעשה אחיו האבוד יוסף. ולכן עלינו לשאול מה היה מקור עוצמתו הפנימית? מנין היה לו הכוח לזעוק אל מול העוול והכזב?
בפתח דבריו אומר יהודה ליוסף "בי אדוני", צורת תחינה שפירושה "אנא, אדוני". ואולם רבי מנחם נחום מצ'רנוביל (1787–1730) בחיבורו המעמיק "מאיר עיניים" מסביר כי, למעשה, יש לפנייה הפשוטה הזו משמעות עמוקה הרבה יותר. לדבריו, את המילה "אדוני" יש לקרוא בקמץ תחת הנו"ן כשם ה', ולא בחיריק. שכן יהודה נעמד מול המשנה למלך מצרים ואומר: "בי ה'" – הקב"ה בקרבי. באותו הרגע היה ליהודה חיבור עמוק עם נשמתו, חוויה של הגשמה עצמית שבמהלכה מתגלה לו רצון ה'. בכוחה של התגלות זו הצליח יהודה להביט נכחו ולומר: "זה לא צודק! אני יודע וחווה את האמת האלוקית בתוכי, ויודע שהוא רחום וצדיק, ואילו במה שקורה פה אין לא רחמים ולא צדק!"
על אף שקל ופשוט לכתוב את המילים האלה, במובנים מסוימים די מפחיד להרהר בהן. המורה הרוחנית והסופרת מריאן ויליאמסון כתבה בספרה רב המכר "בחזרה לאהבה": " הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול." יהודה היה מוכרח להתגבר על הפחד – לא מפני הרודן המרושע – אלא מפני היותו עוצמתי באמת, וכאשר הצליח בכך, יכול היה לעמוד ולהתעמת עם הרֶשע שלו היה עד. כיצד נראה אדם שחש את נוכחות האל בקרבו? כיצד הוא פועל במציאות? כמובן שאדם נאור נוהג בסבלנות, בשלווה, בתבונה וברוגע. אבל יש פה רובד נוסף.
הרב יהודה שביב בספרו "מסיני בא", מתבסס על פירושו של אברבנאל שלפיו אדם מן השורה לא היה מעז לגשת לאדם במעמדו של יוסף, ומסביר שכשכתוב "ויגש יהודה" הכוונה שיהודה ניגש לבנימין, ולא ליוסף. בסוף הפרשה הקודמת, גוזר המשנה למלך מצרים על בנימין מאסר בגין גניבה. בפתח פרשתנו, חומרת המצב מתבררת ליהודה והוא נבהל ומבין שעליו להגן על אחיו הצעיר החף מפשע שהיה מפוחד ומדוכא. זהו הרגע שבו יהודה מסכן את חייו ומדבר בשם אחיו הפגיע. יוסף מבין שאחיו חזרו בתשובה ולא יחזרו שוב על החטא חסר הרגישות והאכזרי שחטאו כנגדו, ועל כן חושף בפניהם את זהותו האמיתית בסצנה דרמטית.
בסופה של שנה מאתגרת, ובתקווה שאנו קרובים יותר לסיומה של המגפה האיומה, עלינו להכיר בכך שאירועי השנה החולפת היו קריאת השכמה. היא קראה לכולנו להתבונן פנימה יותר לעומק, לנצל את הימים והרגעים היקרים העומדים לרשותנו באופן משמעותי, ולהתחייב לדרך של חיפוש חיבור עמוק יותר עם הקב"ה; לדעת שה' באמת נמצא בקרבנו ושאנו הרבה יותר עוצמתיים מכל מה שאנו מסוגלים להעלות על הדעת. אך לצד הידיעה שה' בקרבנו, עלינו להבין שהוא נמצא גם באחר, ולכן עלינו לעמוד לצד הזולת ולתמוך בו, במיוחד בפגיעים ביותר. עלינו לזכור תמיד שהביטוי הגדול ביותר למידת קרבתנו לקב"ה הוא האופן שבו אנו מתייחסים לברואיו.
בזכות יהודה, שתיקן את המעוות, מי ייתן ונחוש את נוכחותו של ה' בכל אחד מאתנו ונשתמש בכוח הפנימי שלנו, בעוצמתנו ובגבורתנו לעזור לסובבים אותנו ולקרב את כולנו לגאולה, שהלוואי ותגיע במהרה בימינו.
