פיוס והצלקות שנותרו
הרבנית ד"ר חנה השקס, מנהלת תוכנית ההלכה המקוונת של אור תורה סטון
המפגש בין יהודה ליוסף בתחילת פרשת "ויגש" נתפס כרגע הפיוס הגדול בין האחים לבין יוסף. אם כך, מדוע מביעים אחי יוסף חשש מפני נקמתו אחרי מות אביהם (בראשית נ, טו-כא)? נראה שהחשדנות ההדדית לא פסקה, והפיוס הותיר אחריו משקע לא מדובר ולא פתור.
ואכן, כשחז"ל דורשים את המילה "ויגש" הם לא מסתפקים בתנועה המקרבת שהמילה מציינת. הם בוחנים גם את תנועתו של יהודה לכיוון יוסף כצעד מאיים וכהכנה למאבק אלים. מדרש אחד מספר שיהודה הגיב על האיום לשעבד את בנימין בחמת זעם שהייתה מוכרת לאחיו, וקרע את מלבושיו מעליו. יוסף מצידו בעט בכסא האבן שישב עליו והפכו לגל אבנים. רק נס מנע את ההסלמה ושיכנע את יהודה לפתור את הסכסוך בדברים. בסיפור מקביל יהודה מאיים להחריב רבע משווקי מצרים, ורק חששו של יוסף שיהודה יחריב את כל מצרים משכנע אותו להתוודע אל אחיו (בראשית רבא, צ"ג, ז-ח).
העימות החזיתי שחז"ל מתארים בין יהודה ליוסף איננו מפתיע את מי שרואה בעיני רוחו את היריבות העתידית בין בני יוסף וממלכת יהודה. מנקודת המבט של שנאת האחים בעבר, והפילוג בעתיד, אולי ראוי שנהיה מופתעים דווקא מתקופות האחדות בין כל בני יעקב, ולא מהסימנים להמשך המתח ביניהם.
יוסף שפוגש את אחיו מתואר כ"שליט על הארץ". מעמדו מכתיב מערכת יחסים לא מאוזנת עם אחיו, המוגדרים על ידי הכתוב כ"עם הארץ." אך יותר מכך, יוסף הוא "המשביר," המאכיל את כל הארץ, ואילו בני יעקב איבדו את היכולת בסיסית להזין את משפחותיהם. כאשר יעקב ובניו מגיעים לגור במצרים תחת חסות יוסף, חסר האיזון מתעצם. עתה יוסף הוא המכלכל היחיד של "אביו, אחיו, ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (בראשית מז, יב). יוסף מרגיע את אחיו החוששים מנקמתו לאחר מות אביהם בהבטחה שימשיך לכלכל אותם ואת טפם. בשלב זה בני יעקב כבר נטועים בחייהם בארץ גשן, עוסקים במרעה, ואמורים לכלכל את עצמם. אבל יוסף שומר על יחסי הכוחות, ואחיו ממשיכים להיות נתונים לחסדי אותו האח שהם ניסו לסלק מן הדרך, בדיוק בשל החלומות שלפיהם יהיו נתיניו.
הפער בין יוסף לאחיו איננו רק פנים-משפחתי, הוא פער בין שני אורחות חיים מנוגדים. מצרים המתוארת בספר בראשית היא ארץ של תשתיות כלכליות יציבות וקבועות. יוסף אמנם מכניס שינויים בכלכלת מצרים וביחסים המעמדיים שלה בעקבות שנות הרעב. אך אלה מתרחשים על רקע חברה בעלת חלוקה מעמדית ברורה בין החקלאים, השלטון, וכוהני הדת. השלטון הריכוזי במצרים אמנם מקבל חיזוק במכירת הקרקעות של החקלאים לשליט בשנות הרעב והעברתם לערים. אולם חלומותיו של פרעה ופתרונם על ידי יוסף מעידים על התודעה הריכוזית של פרעה, והאחריות שלו לכלכלת עמו.
לעומת המצרים, בני ישראל אינם חיים תחת שלטון ריכוזי ומשפחתו של יעקב רואה את עצמה כיחידה כלכלית עצמאית. בני ישראל הם רועי צאן, ולכן קל להם לקום ממקום ישיבתם ולנדוד, על טפם, לארץ אחרת כאשר מתעורר הצורך. מצרים, עם כל עוצמתה ופיתוייה, לא משנה אותם. הם נשארים בזרותם, והופכים ברבות הימים לעבדים. הגאולה מהשיעבוד ביציאת מצרים מבוססת גם היא על התנודתיות שיש בחיי רועי הצאן. למרות התרבותם, כאשר השעה מגיעה, הם יכולים לקום ולצאת על טפם וצאנם מארץ מצרים, ולחזור אל הארץ שה' אלוקי אבותיהם הבטיח להם.
רבות נאמר על יוסף כאב טיפוס ליהודי שמצליח להיות ל"פרנס" לאחיו בארצות הגלות השונות. אך יוסף הולך צעד אחד רחוק יותר. כשליט המבין את לב ליבה של התשתית החברתית והכלכלית של מצרים, יוסף נמצא במרחק אדיר מאחיו בני ישראל, רועי הצאן, קלי התנועה. בכך נשאר יוסף מצרי. הפלא הגדול, שבו טמון הכח של הפיוס המתוח בין יוסף לאחיו, הוא זהותם של בני יוסף. יוסף מתעקש להחזיק גם בזהות הישראלית, ובניו לא נטמעו בתוככי מצרים, אלא חזרו להיות חלק מישראל.
קלות התנועה של בני ישראל היא שאפשרה לבני ישראל לדורותיהם להמשיך ולשרוד, אבל במחיר של מסעות חוזרים ונשנים אל מחשכי הגלות. החיים בארץ ישראל, ובניית ממלכה ישראלית הם אתגר מתמיד לעם שמטבעו איננו "מצרים". רועי הצאן, התלויים בחסדי שמיים, יודעים שכוחו של השליט האנושי הוא תמיד מוגבל, ושאדם יכול להיות עבד רק לאביו שבשמים. היציבות שמושגת במקומות כמו מצרים קשורה ליחסי כח בלתי מתפשרים. שלטון ריכוזי שאין עליו ערעור, מבנים חברתיים נוקשים וניצול הכרחיים לסוג היציבות שיוסף משתלב בתוכו. אך אלה אפשריים עבור בני יעקב. נראה שיוסף בחכמתו הבין את הפער הזה, ופעל בשני המישורים כאחד: הוא הבטיח שמשפחת אביו לא תיטמע בחברה המצרית הריכוזית, ולא תהיה חלק ממערך הכוחות בתוכה. אבל, כפי שההמשך מוכיח, הוא עשה זאת במחיר שהיה גבוה מדי להם ולו: הוא כלכל אותם ולכן הם לא היו צריכים להתמודד עם העולם לבדם – ובסופו של דבר, ללא חסותו הם נהיו לעבדים.
חיי הנדודים של בני ישראל ושל היהודים לאורך הדורות אינם אידיאל. המצב האידיאלי של עם ישראל הוא בזמן שהוא חי בארצו, בשלום ובשגשוג. אבל היכולת לממש שאיפה זו תלוי בפיוס אמיתי ובאיזון בריא בין "המכלכלים" לבין "עמי הארץ". צמיחת הכוחות המכלכלים תלויה ביציבות, בשלום, ובימינו יותר ויותר בחברה עירונית בעלת רמה טכנולוגית גבוהה ויזמה חופשית. אבל כוחות אלה מצויים בסיכון מתמיד של הפרת האיזון בין בני האדם ונטישת הביטחון בקב"ה. האומץ של יהודה לגשת אל יוסף ולהיאבק למען אחיו בנימין טומן בחובו את הפוטנציאל לאיזון בריא בין הצדדים. אך מימוש הפוטנציאל תלוי בעבודה מתמשכת של אמון הדדי בין הגורמים האנושיים, זיכרון של הייעוד המשותף, וביטחון בה' במקום באדם.
