פרשת ויחי: דמעות של סבל ותקווה

ד"ר ירדנה אוזבנד למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בין השנים 1993–1995, ולימדה במדרשה בין השנים 2001–2003. היום היא רופאת ילדים ומרצה בקהילה בריברדייל, ניו יורק.

בפרשת ויחי מגיע סיפור יוסף ואחיו לסיומו. הסיפור נפרש על פני ארבעה-עשר פרקים בספר בראשית (ל"ז–נ'), כלומר כשליש מהחומש כולו. בפרשת ויחי נגמר סיפור יוסף בפטירתו של יעקב אביו (בראשית, מ"ט, ל"ג–נ, א') וקבורתו, ובה מופיע גם מפגש אחרון בין יוסף לאחיו, שבו עליהם להתעמת עם השלכות מכירתו של יוסף (בראשית, נ', ט"ו–כ"א).

בשני המקרים הללו, יוסף בוכה. אך כאשר בוחנים את סיפור יוסף כולו, נמצא כי יוסף בוכה 7 פעמים. כל שבע הפעמים מתרחשות כשהוא במצרים, והתופעה מתחילה כאשר יוסף רואה את אחיו בפעם הראשונה. שלוש הפעמים הראשונות (בראשית, מ"ב, כ"ד; מ"ג, ל': ו-מ"ה, א'–ב') מתרחשות כאשר יוסף פוגש את אחיו לראשונה בבואם לשבור אוכל. בראשונה, יוסף בוכה כאשר הוא שומע את אחיו משוחחים על האפשרות שהמצב שאליו נקלעו הוא עונש על התנהגותם כלפיו. בשנייה, יוסף בוכה כשהוא רואה לראשונה את אחיו בנימין, ואילו בפעם השלישית הוא בוכה כאשר הוא שומע את יהודה מתחנן להיות לו לעבד במקום בנימין. בפעם הזו יוסף אינו יכול להתאפק עוד, ובכיו נשמע בכל ארץ מצרים (בראשית, מ"ה, ב'). בפעם הרביעית יוסף בוכה כאשר הוא מגלה את זהותו לאחיו, הן על צוואר בנימין (בראשית, מ"ה, י"ד) והן על אחיו (בראשית, מ"ה, ט"ו). התורה מספרת שיוסף בוכה בפעם החמישית כאשר הוא מתאחד סוף-סוף עם אביו יעקב (בראשית, מ"ו, כ"ט) (הפסוק הזה מעורפל מעט, ולא ברור אם יעקב הוא שבוכה, אך מרבית המפרשים מייחסים את הבכי ליוסף). ולסיום, שתי הפעמים האחרונות מתוארות, כאמור, בפרשת ויחי.

מדוע משתפת התורה שוב ושוב בפרטי מצבו הרגשי של יוסף? הרי מתוארים במקרא מצבים רבים טעונים רגשית, ובכל זאת לא תמצאו בו עוד דמות שמסופר עליה שבכתה פעמים כה רבות כמו יוסף. איזה רגש מובע בדמעותיו? מלבד הפעם שבו נפטר אביו יעקב והוא בוכה, ככל הנראה כביטוי של יגון, לא ברור ביתר המקרים מה יוסף מביע באמצעות בכיו.

כדי להבין את הדמעות של יוסף, חשוב לזכור שאמו של יוסף, רחל, היא הדמות המזוהה ביותר עם בכי במקרא. הנביא ירמיהו מתאר אותה באופן הבא בפרק ל"א פסוק ט"ו:

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃

כשרחל מתה באורח טרגי תוך כדי לידה (בראשית, לה, ט"ז–כ'), יעקב קובר אותה בנפרד מיתר האבות והאימהות. המדרש בבראשית רבה פ"ב, י' מסביר מדוע קובר יעקב את רחל בדרך אפרתה:

ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית-לחם (ל"ה, י"ט) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, כדכתיב, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה … כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה … יש תקוה לאחריתך וגו'

יעקב מבין שהסבל שחוותה רחל בחייה, כגון ההמתנה להינשא ליעקב וצער עקרותה, מבדילים אותה מיתר האבות והאימהות. היא הופכת לקול ההולם ביותר לבקשת רחמים מהקב"ה כאשר עם ישראל סובל בגלות. בעוד שמצוקותיה של רחל מבודדות אותה, הרי שבזכות תחינתה הבוכייה לרחמים מנחם אותה הקב"ה ומבטיח לה שלסבלה יש משמעות, וששכרה יהיה התקווה. בניה ישובו מן הגולה, וסבלם יבוא לקיצו (ירמיהו, ל"א, ט"ז–י"ז):

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃ וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם:

בדומה לאימו, רחל, גם יוסף מובדל תמיד. מהיום שבו הוא חולם את חלומותיו בפרק ל"ז, ומבין שהוא עתיד להיות בעל השפעה רבה על יתר בני משפחתו, ועד לסוף הסיפור עם אחיו בפרק נ', שאפילו בו הוא נשאר מופרד מהם. הנפרדות הזו נובעת מהתפישה של יוסף שלפיה הסבל שהוא עבר היה חלק מתוכנית העל של הקב"ה. הוא בוכה ברגעים שבהם רובד נוסף בתוכניתו של האל מתברר לו, והוא יכול לראות, בתקווה, שהסבל שהעבירו אותו אחיו לא היה לשווא. הדבר מגיע לשיאו בפרק נ' פסוקים י"ט–כ', שבהם עונה יוסף לאחיו לאחר שהפצירו בו לבל ינקום בהם לאחר מות אביהם במילים הבאות:

וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי: וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃

דמעותיהם של יוסף ורחל מלמדות אותנו שעל אף שהסבל גורם לעתים קרובות לאדם להרגיש בודד ומרוחק, הרי שחוויית הסבל אינה חייבת להיות חסרת-משמעות. עלינו להזכיר לעצמנו שבמקום שבו יש סבל, אנו מוכרחים למצוא גם תקווה. וכמו שכתב מחבר ספר תהילים במזמור קכ"ו, פסוקים ה'–ו':

הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃ הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּֽ֬א־יָב֥וֹא בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃

מי ייתן ונתברך בכך שכל דמעותינו יהפכו לשירה של אושר ותקווה.