פרשת ויחי

מאת הרב שאול וידר, ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום

הרמב"ן מכנה את ספר בראשית "ספר היצירה". ההנחה היא שהרמב"ן מכוון את דבריו לפתיחת ספר בראשית בו קראנו על בריאת העולם. לדעת הרמב"ן, פתיחת ספר בראשית המתארת את יצירת העולם היא זו שקיבעה את שמו. לפיכך, שם הספר, "ספר היצירה", מתייחס למעשה רק לפתיחת ספר בראשית, והוא כולל בשמו רק את ראשית הספר.

לכאורה יש לתהות על כך, הרי בדרך כלל שמו של ספר מתייחס לעלילה המרכזית שבספר וסביר שיתייחס לא רק לשני הפרקים הראשונים שבו? על אף שפרקי הבריאה הם משמעותיים ללא ערוך, עדיין אין בשם הספר רמז על רובו המוחלט של הספר?

לפיכך יש שסברו שהשם "ספר היצירה" כולל לא רק את בריאת העולם האוניברסאלי, אלא את תהליך יצירת האנושות, התפתחות העמים והארצות עם מיקוד ביצירת עם ישראל, החל מאברהם אבינו עד ליעקב שנמצא באחרית ימיו במצרים עם שבעים נפש.

עיון בסופה של הפרשה וסיומו של ספר בראשית מפגיש אותנו במעמד לא פשוט ומביך של יוסף מול אחיו. לאחר מות יעקב, אחי יוסף עדיין חוששים שיוסף יפגע בהם. מבחינתם כל עוד יעקב אביהם היה חי, הם היו מוגנים. כעת אין לכאורה מה שימנע מיוסף להתנכל אליהם. לפיכך הם פונים ליוסף ואומרים לו: "אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-ֹלהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו." יוסף מגיב לדברי אחיו בבכי. לא ברור מדוע יוסף בוכה. האם מפני שהוא שוב נזכר בכל שנות בדידותו וריחוקו מאביו? האם משום התחושה הקשה שאחיו עדיין חוששים מפניו ולא מאמינים בו? האחים מגיבים לבכיו של יוסף בהצעה הבאה: "וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים." כאן יוסף מגיב לחשש של אחיו מפניו ומתייחס לכך ישירות באופן הבא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל-תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים, אָנִי. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱ-לֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם."

יוסף מדבר אל לב אחיו, מנחם אותם, מרגיע אותם ומבהיר להם לא רק את דאגתו להם ולדור הבא אחריהם אלא מלמד אותם פרק בהנהגה א-להית – "אֱ-לֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב". יש מהלך ותוכנית א-להית ובעיני אומר יוסף, המסע האישי שלי ושלכם בנפרד ויחד הוא לטובת כולנו. רוצה לומר גם בשלבים הקשים בחיים ישנה נוכחות א-להית. יוסף שב ומזכיר להם דברים שאמר להם כאשר התוודע אליהם לראשונה, לאחר דיבור של יהודה אליו: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱ-לֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם". יוסף מזכיר להם את היותו שליח א-להים עבורם ומדגיש כי אין להם מה לחשוש מפניו ולירא מפניו אלא היראה כלפי א-להים היא – "הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי?!" באמירתו רומז יוסף לאחיו שהחשש היחיד שצריך להטריד אותם הוא הא-להים וממנו בלבד יש לירא. יוסף כביכול מציע להם את הגישה הבאה: אם מבטכם על החיים יהיה מתוך תחושת נוכחות א-להית בחיים, הרי שלא תגיעו למקומות נמוכים של חשש ופחד ממני יוסף האדם, אלא יראה פנימית ומוסרית מא-להים. תגובתו זו של יוסף מזכירה את תגובתו של יעקב לרחל, אמו של יוסף כאשר היתה עקרה. וכך אמר יעקב לרחל בפרק ל', ב': "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן?" לא ברור אם יוסף גדל על הדו-שיח הזה בין הוריו, מה שכן ברור הוא, שהוא ממשיך את התפיסה של יעקב והבנת אמו, כי האדם מוגבל בתוכניותיו וא-להים הוא הכתובת בהנהגת העולם.

נוכחות הא-להים בחיי יוסף הופיעה עוד מספר פעמים. כאשר אשת פוטיפר מציעה לו: "שִׁכְבָה עִמִּי" הוא מסרב ומנמק שהוא אינו יכול למעול באמונו של פוטיפר אדוניו וחותם את דבריו בשפה שאינה מוכרת לאשת פוטיפר: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים?" יוסף מספר לה שמבחינתו יש א-להים.

פעם נוספת היא כאשר פרעה, המלך, מבקש ממנו פתרון לחלומותיו, יוסף חוזר ומדגיש שהפתרון מאת הא-להים הוא והחלומות הינם רמז מאת א-להים. שלוש פעמים יוסף מזכיר את המילה "א-להים" והנה המסר עבר לפרעה וכך מגיב פרעה לאחר פתרון החלומות: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ?" המילים "רוח א-להים" מחזירות אותנו לפתיחת ספר בראשית: "ורוח א-להים מרחפת על פני המים". פרעה מכיר בנוכחות הא-להית דרך יוסף ובמילותיו מחזיר אותנו למפגש הראשוני שלנו עם א-להים, בורא שמים וארץ.

הפועל "וייצר", שעל בסיסו קרא הרמב"ן לספר בראשית "ספר היצירה", נכתב על האדם בפרק ב': "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
נראה לומר שלפי הרמב"ן ספר בראשית לא מכונה ספר הבריאה, כי אכן הבריאה מתוארת בשני פרקים בלבד בספר זה. אך מתאים לכנות את ספר בראשית "ספר היצירה" כי הוא מספר את סיפורו של האדם – האדם, שא-להים יצר אותו עם יצרים. ספר בראשית מספר סיפור ארוך מיצירת האדם הראשון עד למותו של יוסף.

נזר בריאת העולם נחשב האדם, וכדברי משורר תהילים בפרק ח' "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ." אך במהרה האדם ואשתו מתעלמים מנוכחות הא-להים, חוטאים ומגורשים מגן עדן.
יוסף חותם את ספר בראשית ומציג אדם שהגיע לשיא השליטה באימפריה הגדולה באותם ימים, אך עדיין בחר לירא את א-להים ולספר סיפור חיים של נוכחות א-להים. נוכחות שהיתה עבורו משמעותית גם בבית פוטיפר, בו לא נכנע ליצרו ואמר: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים?" יוסף מהווה תיקון לחטא אדם הראשון, לחטא דור המבול והפלגה ומציג גרסה שונה מאשר אביו, סבו ואב סבו – שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב. סיפור מהלך חייהם של האבות ואמהות רצוף יצרים של תחרות קנאות ורמאויות.

יוסף חותם את ספר בראשית כשליט העולם האנושי אך נפרד מהעולם במילים "הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי?"
יוסף מספר סיפור של אדם המבין את מקומו של א-להים בחייו, מבין את מקומו כיציר א-להים אשר נשמה באפו. יוסף מספר לנו כיצד ניתן לקחת את היצרים ולראות בהם כלי עזר מאת א-להים ליצירה של חיים, יצירה של עם ישראל החל מאור כשדים עד לארמון המלוכה במצרים הגדולה.