"זמן לשרוד וזמן לשגשג"
הרב ד"ר כתריאל ברנדר, נשיא וראש רשת מוסדות אור תורה סטון
בפרשה האחרונה של חומש בראשית, יעקב מברך את כל ילדיו, אך הוא בוחר לתת ברכה מיוחדת לנכדיו, לאפרים ומנשה. הוא אומר, אתם, הילדים של יוסף, נכדיי אפרים ומנשה, "כראובן ושמעון יהיו לי" – תהיו בדיוק כמו הילדים האחרים שלי. יעקב ממשיך ואומר שעם ישראל יברך את בניהם בשמם: "ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" שה' יעשה שהילדים שלנו, הבנים שלנו, יהיו "כאפרים וכמנשה".
בכל מהלך הקשר של יעקב עם בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הוא מעמיד את הצעיר ראשון ואת הבכור אחרון. הוא עושה זאת משום שליעקב יש מסר מיוחד לכל אחד ואחת מאיתנו, גם אלפי שנים מאוחר יותר. הבכור נקרא "מנשה" – "כי נשני אלוקים", אלוקים נתן לי לשרוד גם לאחר כל הטרגדיות שעברתי בארץ מצרים. ואילו שמו של אפרים הילד הצעיר ניתן לו "כי הפרני אלוקים" – לא רק שה' נתן לי לשרוד, הוא גם נתן לי לשגשג. וכך, יעקב אומר לכל אחד מאיתנו, בפסוקי פרשת השבוע באמירה "ישימך אלוקים כאפרים", כי האחריות הראשונה שלנו, המחויבות הראשונה, היא לנסות לפרוח ולשגשג, לממש את הפוטנציאל. עלינו להסתכל סביבנו על העולם ולא לתת לאתגרים לשתק אותנו, אך להיות מסוגלים לפרוח ולהשיג דברים מדהימים בעולם הזה.
אולם, לפעמים יש כל כך הרבה אתגרים, כך שההתנהלות וכל מה שאנחנו יכולים לעשות אל מול המצב הקיים, לא נחשב למינימום, אלא מעשים הדורשים ממש גבורה, וזה מנשה. כל מה שביכולתנו לעשות הוא לשרוד, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות כמו מנשה. ולכן הברכה שיעקב נותן לנו, הברכה שעמה אנו מברכים את ילדינו ואת נכדינו, היא "ישימך אלוקים כאפרים".
עלינו תמיד לנסות לשאול את עצמנו: מה אנחנו עושים כדי להשיג תכלית? מה אנחנו עושים כדי ליצור משמעות בעולם? אך בו זמנית להבין כי לפעמים מדובר אך ורק במנשה, לפעמים מדובר בהישרדות. במצבים אלה, די להיות "מנשה" ולשרוד, שכן הישרדות זו היא אינה רק עשיה סבירה, אלא היא עשיה בגבורה ממשית, גבורה בפני עצמה.
