חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שמעון, לוי, קנאות ואחוה

הרב בנג’י מאיירס, מנהל חינוכי במכון שטראוס- עמיאל וברן- עמיאל

benjy myers 2בסוף ימיו, זמן קצר לפני מותו, אוסף יעקב את בניו ומברך אותם.  רוב הבנים אכן מתברכים, אך האם דבריו אל שלושת הבנים – ראובן, שמעון ולוי – הם דברי ברכה?

ברצוני להתמקד במה שאמר יעקב לשמעון וללוי, ולהבין את המילים דווקא לאור מה שעתיד היה לקרות, וכן לאור עלייתו של משה לגדולה ולאור הברכות שהוא עצמו בירך את השבטים בסוף ימיו.

כאשר כל בניו נאספים סביבו, פונה יעקב אל בנו השני והשלישי ואומר כך:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (בראשית פרק מט, ה-ז)

רש”י מסביר שהכינוי “אחים” איננו רק תיאור ביולוגי, אלא שהיו תמימי דעים לגבי אופן הטיפול באנשי שכם לאחר אונס דינה, ובעצה אחת לגבי ההתנהלות מול יוסף.  בשל פעולות אלה והחזית האחידה שהפגינו, שילח אותם יעקב מעל פניו במילים שהזכרנו לעיל, מילים אשר ירעמו באוזניהם לנצח.  על פניו נראה כי לאחר סיפור שכם ודינה, המילה האחרונה הייתה של שמעון ולוי – “ויאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנו” (בראשית פרק לד, לא).  אולם, המילה האחרונה הייתה בכל זאת של יעקב שהמתין עד סוף ימיו לאומרה, וזאת כדי שתהדהד לא רק באוזני בניו, אלא גם באוזני כל הדורות. 

עם זאת, כשמגיע תורו של משה לברך את השבטים, קורה משהו מעניין.  שבט לוי מקבל ברכה זוהרת, שנייה באורכה רק לזו של שבט יוסף.  נראה, אם כן, שהשבט עבר שינוי והפך לעמוד התווך של העם היהודי.  שמעון, מאידך גיסא, בולט בהיעדרותו.  למעשה, אין שום אזכור ישיר של שבט שמעון בסוף ספר דברים.  כאילו השבט חדל מלהתקיים.  אנו רואים אפוא כי בעוד שבט אחד הצליח לשגשג ולהשיג עמדה בכירה בתוך המדרג הלאומי, השבט האחר נעלם והתפוגג לו. 

רבי יצחק קארו (1458-1535, דודו של רבי יוסף קארו) מעלה בפירושו “תולדות יצחק” שאלה מעניינת.  ידוע שיעקב בירך את בניו ברוח הקודש ששרתה עליו.  אם כן, מדוע לא הפריד בין לוי לבין שמעון?  הרי שנים ספורות בלבד לאחר מכן עתידים לצאת משבט לוי הנביא הגדול בכל הזמנים, והכהן הגדול ובניו הכוהנים שישרתו במשכן ולאחר מכן במקדש.  שבט שמעון, לעומת זאת, לא מוציא מתוכו צאצאים המתקרבים, ולו במעט, למשה, אהרן, מרים פנחס ועוד כהנה וכהנה.  זאת ועוד, בזמן מסעם במדבר, שבט שמעון הביא במעשיו אות קלון לעם וגרם למגיפה נוראה שגבתה את חייהם של 24,000 אנשים.  האם לא ידע זאת יעקב כשבא לברך את השבטים ברוח הקודש?  מדוע לא הבחין באופן ברור בין לוי ובין שמעון? מדוע לא בירך את האחד והוכיח את האחר?

על כך הוא עונה שיעקב אמנם ראה שגם טוב וגם רע עתידים לצאת משני האחים, שני השבטים.  אולם, מכיוון שתפס את שניהם כיחידה אחת – בשונה מהאחרים שקיבלו, כל אחד, ברכות או מסרים פרטניים – נאלץ יעקב לפנות אליהם כישות אחת. 

הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), בדומה לפרשנים אחרים, מדגיש את העובדה שהם היו אחים, מאוחדים במחשבה ובמעשה.  וכך הוא כותב:

“באופיים של שמעון ולוי מתגלה קו, שהיה מכשיר אותם בייחוד לעמוד בראש ההנהגה העתידה. הם אחים, והם גילו רגש אחוה (משורש “אחה”: מחוברים זה אל זה בחוט המאחד את כולם) במידה יתירה; עוול שנעשה לקטן שבמשפחה הרי הם חשים בו, בלא כל אנוכיות, כאילו נעשה להם” (רש”ר הירש בראשית פרק מט פסוק ה).

בעל ה-“תולדות יצחק” צודק בתיאורו של שמעון ולוי.  היה ביניהם קשר של אחווה מיוחד במינו ולכן אי אפשר היה להפריד ביניהם, לא בחייהם ואף לא בנבואה העוסקת בהם לעתיד לבוא.  אופיים החזק וחוש הצדק שלהם אפשרו להם להערים על אנשי שכם ולהרוג כל זכר בהם.  אולם, באותו הכוח ממש, היה זה לוי ששלף את חרבו לאחר חטא העגל והניף אותה על אחיו החוטאים.  אולי זהו הצומת המכריע.  בעוד לוי נענה לקריאתו של משה לקחת חרב בידו ולקדש שם שמיים, שמעון לא עשה כן.  זאת ועוד, זמרי חטא בצורה מבעיתה, והיה זה דווקא איש משבט לוי, פנחס שמו, ששם קץ לחילול השם הנורא שגרם מעשה זמרי. 

האופי החזק והקנאות, אומר הרב הירש, הם  ששמרו על האש היהודית שלא תכבה במהלך הגלות הארוכה.  לאורך ההיסטוריה שלנו והרדיפות המרובות, היינו זקוקים לכאלה שיעמדו איתן וישמרו על גחלת היהדות.  הסכנה מתעוררת כאשר המטרה הופכת לשלילית.  ולכן יעקב הפיצם בישראל – בארץ ישראל,  בעם ישראל וגם בתולדות ישראל.  היכולת שלהם ליצור אחווה חשובה מעין כמותה, כמו גם היכולת שלהם לשמר את הגאווה היהודית.  ברם, כאשר בני שמעון מרוכזים במקום אחד, קיימת סכנה שהקנאות תשתלט על כל חלקה טובה, והאש תתפשט ללא אבחנה. 

לאור זאת, עלינו לבחון מחדש את מילותיו של יעקב.  הוא איננו מקלל את שני האחים.  הוא מקלל את אפם ואת עברתם; הוא מקלל את כלי מלחמתם – החרבות – שבהם הם נוקמים את נקמתם.  לא בגלל שאין מקום לכלי זין, אלא מפני שהזעם שלהם עיוור אותם, וכלי הזין שלהם השתלטו עליהם כליל.

דבריו של יעקב הם גם חזון וגם אתגר. 

בכל משאנו ומגענו עם בני אדם, עלינו להיזהר ולדבר על מעשים במקום על אנשים.  יש לשמור תמיד על פרספקטיבה נכונה ולשאול את עצמנו האם מעשה זה או אחר שלנו יקדש שם שמיים או יגרום לחילול ה’, חס ושלום.  מעל לכל, עלינו להתנהג כמו אחים זה לזה; לפתח רגישות ומודעות לפגיעים, לנדכאים ולנרדפים ולעזור לכל נזקק בכל דרך אפשרית.  זאת, מבלי לשכוח מי אנחנו ומה ייעודנו:  “ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות י”ט, ו’).

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}