״המדרש והמיתוס״ פרשת וילך: הקהל הקדוש

אחת מן המצוות האחרונות שמצווה משה את ישראל לפני מותו, הנה מצוות הקהל:

דברים פרק לא פסוק י (פרשת וילך) – יג (פרשת וילך)

(י) וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:
(יא) בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם:
(יב) הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
(יג) וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

פרשיה זו רלוונטית לנו מאוד, שהרי אנו מסיימים את השנה השביעית ואנו נכנסים לחגי תשרי וקרבים לחג הסוכות בו היה אמור להיות מעמד ההקהל.

הביטוי הקהל הנו ביטוי מענין, שהרי לאורך חומשי התורה, אנו מוצאים התייחסות לקהל דווקא כגוף בעייתי של חטא ועוון.

אנו מוצאים את הקהל כגוף שנעלמה ממנו הלכה:

ויקרא פרק ד פסוק יג (פרשת ויקרא)

(יג) וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֹ֧ת יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ:

אנו מוצאים את הקהל גם בהקשר של חטא קרח ועדתו, העדה עומדת ביחס לקהל שנראה שעומד ניטרלי, בין קרח לבין משה:

במדבר פרק טז פסוק לא (פרשת קרח) – לה (פרשת קרח)

(לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם:
(לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־ הָרֲכֽוּשׁ:
(לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל:
(לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ:
(לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְקֹוָ֑ק וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: ס

וכך אנו גם מוציאים את הקהל בלב המגפה שמגיעה אחרי שהאדמה בולעת את קרח ויוצאת אש ששורפת את מחזקי המחתות וכתוצאה מכך עם ישראל מתלונן על כך ובא בטענות למשה שהוא המית את עם השם:

במדבר פרק יז פסוק ט (פרשת קרח) – טו (פרשת קרח)

(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:
(יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף:
(יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־ הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם:
(יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה:
(יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח:
(טו) וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה

אנו מוצאים גם את הקהל גם מיד אחרי מות מרים והסתלקות בארה, בתלונת בני ישראל על כך שאין להם מים:

במדבר פרק כ פסוק א (פרשת חקת) – ו (פרשת חקת)

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם:
(ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן:
(ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:
(ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְקֹוָ֔ק אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ:
(ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת:
(ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֲלֵיהֶֽם: פ

מיד לאחר מכן, אנו פוגשים בצו של השם אל משה להקהיל את העם, בדומה למצווה בפרשה שלנו- בכדי להראות את גדולתו של השם:

במדבר פרק כ פסוק ז (פרשת חקת) – יג (פרשת חקת)

(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם:
(ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ:
(י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם:
(יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס
(יב) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָק֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם:
(יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְקֹוָ֑ק וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

אך גם התוצאה של הקהלה זו של עם ישראל לקהל אינה חיובית. משה ואהרון נענשים והם לא יביאו את הקהל לארץ ישראל.

גם משה עצמו מזכיר את הביטוי הקהל בהקשר שלילי, בהקשר של חטא העגל:

דברים פרק ט פסוק ז (פרשת עקב) – י (פרשת עקב)

(ז) זְכֹר֙ אַל־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר־יָצָ֣אתָ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֣יִם עַד־בֹּֽאֲכֶם֙ עַד־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְקֹוָֽק:
(ח) וּבְחֹרֵ֥ב הִקְצַפְתֶּ֖ם אֶת־יְקֹוָ֑ק וַיִּתְאַנַּ֧ף יְקֹוָ֛ק בָּכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם:
(ט) בַּעֲלֹתִ֣י הָהָ֗רָה לָקַ֜חַת לוּחֹ֤ת הָֽאֲבָנִים֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת יְקֹוָ֖ק עִמָּכֶ֑ם וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי:
(י) וַיִּתֵּ֨ן יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְקֹוָ֨ק עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל:

מצד שני, אנו מוצאים את הביטוי יום הקהל בפי משה, לא רק בהקשר שלילי, אלא גם בהקשרים אחרים:

דברים פרק יח פסוק יד (פרשת שופטים) – יט (פרשת שופטים)

(יד) כִּ֣י׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹנְנִ֥ים וְאֶל־קֹסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(טו) נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵאַחֶ֙יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן:
(טז) כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר־שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־קוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔י וְאֶת־הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא־אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת:
(יז) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ:
(יח) נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ:
(יט) וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִשְׁמַע֙ אֶל־דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָנֹכִ֖י אֶדְרֹ֥שׁ מֵעִמּֽוֹ:

ביום הקהל (בסיני), ביקשו בני ישראל שאדם ידבר עמם ולא השם ישירות וכך הם לא יצטרכו לראות את האש הגדולה של השכינה וכתוצאה מכך אלוקים מתחייב להקים נביא לעם ישראל. נביא שדבר השם יעבור דרכו אך לא ידיע לכל העם.

ישנה פרשה אחת בה אנו שומעים על הקהלה, עד כדי כך שעצם הפרשה נקראת על שם פעולת הקהלת העם, כך אומר עליה המדרש:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה א).

רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל", אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג

המדרש מספר לנו שמטרת ההקהלה של העם, מטרת מעמד ההקהל הנו בעבור הוראת ההלכה לקהל ישראל. כך נראה אצלנו וכך נראה מן המדרש. אם רוצים להגדיר זאת ניתן לומר שפעמים רבות הקהלה של העם או נוכחות של קהל, יכולות לסחוף את העם ואת המנהיג למקומות לא טובים. ההמון מוסט בקלות, הקהילה קל לה להתגבש סביב שנאה ותאוות ודבר זה מוציא אף מן המנהיג תגובות קיצוניות.

מסיבה זאת התרבות המיתית מציעה לנו את המודל של גיבורים. התרבות המיתית הבינה את המלכוד בו מצויה החברה האנושית, הרבה יותר קל להקהיל אנשים לשיתוף פעולה סביב רוע מאשר סביב הטוב. התרבות המיתית הציגה לנו אלים שהם דמויי אדם ולא דמויי חיות (האלים נלחמים בחיות המסכנות את העולם), גיבורים בני אדם שיכולים לזכות בנעורי נצח ולהיפך לאלים ועוד. אם גיבורים אלו לא יהכפו לאלים, לפחות הם יפרידו את עצמם מן ההמון החוטא על ידם מעשיהם הגדולים ובמוות הנאצל שלהם (מה שמכונה המוות היפה בניגוד למוות הרגיל).

לא כך דרכה של תורה.

התורה מעמידה את האלטרנטיבה לתפיסה הזו. ניתן לקדש קהילה, זאת על ידי שיתוף התורה והפיכתה לבסיס של הקהל. התורה היא הצעה אחרת למגבש הזהות הקהלתי. זהו מגבש שמאמין שניתן להקהיל את העם ולבסוף יהיו תוצאות טובות.

זהו חלק מן הלב של התפיסה היהודית שאמנם יש המון סכנה בהמון, אך יש דברים חיוביים שרק ההמון יכול לעשות. שהזהות האנושית הבסיסית היא לא זהות של יחידים אלא של עם, אומה ומעל לכל של קהל וקהילה. אין פה בריחה מן האתגר, אלא התייחסות ישירה אליו, הבנה מצד אחד של הסכנה הקיימת בהמונים ומצד שני האמונה הנחרצת שדווקא כאשר ההמונים האלו נקהלים לטובה, יכולים לצמוח מכך דברים גדולים מאוד. יש גם ההבנה שהברית הזאת חייבת להיות מחודשת, אחת לשבע שנים בהם הקהילה עברה יחד תהליך מגבש. רק לאחר מכן הברית יכולה להיכרת מחדש, וכך הקהל הופך להיות מסתם קהל לקהל קדוש.

לעמוד "המדרש והמיטוס"