פרשת וילך – "וילך משה": האיש ששימר את ילדותו עד יום מותו

הרב יוני הולנדר, מנהל אור תורה דרך-אבות באפרת, מלמד ומנהל ברשת אור תורה סטון יותר מ20 שנה

'הליכתו' של משה רבנו מעם ישראל וסוף חמשת חומשי התורה נותנים לנו הזדמנות להסתכל על מכלול חייו של משה, תוך לימוד אחד השיעורים החשובים ממנו ומאישיותו.

בחינת 'מה הוא שימר את ילדותו? אף אתה היה משמר את ילדותך'.

אך קודם הארה חשובה על מכלול חיי משה ועל מכלול חמשת חומשי התורה:

"ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם … והיו ימיו מאה ועשרים שנה"

מעניין הדבר שהאדם היחידי בתנ"ך שמסופר עליו שהיו ימיו מאה ועשרים שנה הוא משה רבנו. זה מעניק נופך נוסף לביטוי 'תורת משה'. משה הוא לא רק מקבל התורה, נותן התורה וכותב התורה אלא במידה רבה גם הגיבור הראשי שלה, לא רק מתחילת חומש שמות אלא עוד מתחילת חומש בראשית. משה הוא זה שמרומז כבר בתחילת התורה. ועם מותו בגיל 120 מסתיימת התורה.

ברצוני להתמקד בתכונה אחת של משה רבנו נקודה שחוזרת וחורזת סיפורים רבים בסיפורי התורה – משה רבנו נשאר ילד עד יום מותו.

"וילך משה…ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום…"

"ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה"

בהקשר הפסוקים הללו מיום מותו של משה אנו יכולים להיזכר בתיאור הארוך של ילדותו של משה. מהורתו ולידתו ועד הצלתו ע"י בת פרעה ואחותו. כבר כילד אנו נפגשים  במשה כמשלב ילדות ונערות –  "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה" או כמשלב ילדות וגדלות  "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן…"

מתחילת ימיו משה משלב תכונות של ילד ושל מבוגר. וכך גם בימי בגרותו הוא משמר את ילדותו.

התורה מעידה על משה שביום מותו הוא עדיין פעיל. השימוש בהליכה מבסס אצלנו את התחושה שהוא עדיין בתנועה. הרעננות ההתנהגותית המתוארים בפרשה שלנו  של ההליכה והפעילות "וילך…ויכתב… ויצו…וידבר" משתלבת היטב עם הרעננות הגופנית הפיזית "לא כהתה עינו ולא נס לחה".

הרב סולובייצ'יק מתאר את תכונת שימור הילדות במילים יפות ונפלאות:

"קוטביות מוזרה ירדה לעולמה של היהדות המקורית מתנענעת היא כמטוטלת בין שתי האידאות של גדלות וילדות. האדם הגדול…אינו נחשב למבוגר לגמרי, נשמת ילד עדיין מקננת בקרבו…ההתלהבות הטבעית והחיפזון ואי המנוחה הנפשיים לא נטשוהו. הוא זקן וגם צעיר…אם הזדקן האדם ובגר כולו – איננו יכול לגשת אל האלוקים. הגדול הוא פיקח יותר מדי…רק הילד מבקיע את הגבולות והמצרים…"כי נער ישראל ואוהבהו"…

ובאופן ישיר יותר הוא ממשיך ומתייחס למשה רבנו:

"פעיית ילד פילחה את האויר על שפת היאור… בכל עת שהתנפל משה לפני האלוקים – נשמעה בכיית ילד. בכיית ילד ליוותה את רבם של ישראל משפת הנילוס לסיני, לאוהל מועד ולהר העברים…הכתר הנעלה ביותר שבידינו לתיתו לאדם גדול הוא משובץ באבני חן הילדות והקטנות"

באופן שונה אך דומה משבח ר' נחמן מברסלב את הזקנים שהם עדיין מתחדשים כילדים:

…גַּם אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן הֵן חָסִיד זָקֵן וְהֵן צַדִּיק זָקֵן. זָקֵן אֵין טוֹב. כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ". (שיחות הר"ן אות נ"א)

ובמעשה משבעה קבצנים , ביום של הקבצן העיוור ר' נחמן  מאריך בתיאור חבורה של זקנים שמתחרים על התואר הזקן ביותר שהוא גם היונג (=הצעיר) ביותר.

וכמה מילים אלינו ועלינו

החיים שלנו מוכוונים ל'בגרות' לא רק לבחינות הבגרות אלא להיותנו בוגרים ומבוגרים. הילדותיות נתפסת בהקשר זה כתכונה שלילית. הילד הוא לא שקול מספיק אמוציונאלי ולא ריאלי.

לעומת זאת, הילד לא מוכן לקבל ולהיכנע לתכתיבי המציאות שאותם רואה המבוגר. ויחד עם זאת כולנו מתגעגעים לקצת ילדות. אבל זה לא רק געגוע זו תכונה חשובה ביותר לשימור החיוניות שלנו כמבוגרים.

משה רבנו מלמד אותנו שהיכולת להתחדש ולא להזדקן ולהפסיק 'ללכת' תלוייה בשימור המאפיינים ה'ילדותיים' (והלא ראציונאליים) שבתוכנו – התמימות, העקשנות, חוסר קבלת המציאות המוכתבת, היכולת למחות/לבכות ולהתחנן ולהתנפל ("ואתחנן אל ה', ואתנפל לפני ה'") היא זו המאפשרת לאדם להתחדש.

במוסדות החינוך שלנו מתרחש הפלא הזה של המפגש בין הזקנה/הבגרות והילדות. הדינמיקה של יום לימודים אוספת לתוכה את חוויות הדעת הראציונאלית יחד עם השאלות והעולם של הילדות.

יהי רצון שנדע למשוך מדמותו של משה ומחוויות היומיום בבתי הספר שלנו אל תוך החיינו האישיים כך שנדע להיות תמיד גם זקנים וגם ילדים.