פרשת וילך: עת לחבוק
הרב ד"ר ארי סילברמן הוא מנהל תחום החינוך ופיתוח מנהיגות במכון שטראוס-עמיאל
החיים המעשיים שלנו מאופיינים בפעילות ובהתעסקות אינסופית, ובתנועה מתמדת ממקום למקום. הדבר נכון גם לגבי חיינו הרוחניים. בעוד שמלאכים הם ברואים בלתי-משתנים, ללא היכולת לשגות אך גם ללא היכולת לגדול ולצמוח, התנועה היא תכונה אנושית. מעניין אפוא שהמושג של תנועתיות נמצא במוקד של החלק הראשון של פרשתנו. פרשת וילך פותחת בהליכתו של משה לקראת העם, לאחר שסיים את נאומו אל בני ישראל שעמדו ניצבים לפניו כל העת. משה הולך לקראתם ("וילך") ומעביר להם את המסר הבא: בקרוב כבר לא יוכל "לצאת ולבוא" לפניהם. ככל שמתקרבים ימי משה אל קצם, והמסע של בני ישראל במדבר עומד לבוא אל סיומו לפני הכניסה לארץ, הופך מוטיב התנועה למרכזי יותר, וטומן בחובו מסר חשוב.
רוב בני האדם הולכים ומתנוונים בסוף ימיהם, הן באופן פיזי והן באופן שכלי. אולם, על משה נאמר כי "לא כהתה עינו" (דברים ל"ד, ז'), והוא עולה למקום בו ימות – במרומי הר נבו – בכוחות עצמו (שם ל"ד, א'). כמו כן הוא הולך על רגליו לקראת בני ישראל. אם כך הדבר, למה מתכוון משה כאשר הוא אומר "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"? לפי הרמב"ן, אי-יכולתו של משה "לצאת ולבוא" מתייחסת לחוכמתו שניטלה ממנו, ולכוחות הנבואה שלו שהלכו והתעמעמו באותה העת. על פי הפרשנות הזאת, המהלך הטבעי הוא אכן כזה: בערוב ימיו, איש האלוקים האולטימטיבי הולך ומתנוון מבחינה רוחנית דווקא, ולא מבחינה פיזית. אם כך הדבר, ודווקא ההתנוונות הרוחנית של משה היא היא החשובה, מדוע טורחת התורה להזכיר לנו את הליכתו הפיזית של משה אל בני ישראל?
בסגנון פיוטי ונוגה משהו, מציירים חז"ל את "הליכתו" זו של משה אל בני ישראל כפעולה של מנהיגות ומסירות שכה אפיינו את משה רבינו במהלך חייו. האבן עזרא כותב שמשה הלך לכל שבט ושבט על מנת לברכם באופן אישי ולצוותם לא לפחד מהבאות למרות יום מיתתו הקרב. רמב"ן מתאר כיצד משה יוצא מתוך מחנה לוייה והולך עם העם לתוך מחנה ישראל, "כמי שירצה להיפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו". התיאורים האלה משובבי-לב ומתארים מנהיג דגול שנפרד מצאן מרעיתו. בדומה למדרשי חז"ל המספרים לנו כיצד משה רדף אחרי כבשה בודדה לתוך המדבר עד שהגיע לחורב, כך מלווה משה את בני ישראל עד קצה המדבר, כפעולה אחרונה של מנהיגות.
הנצי"ב, לעומת זאת, מקשר את ההתנוונות הרוחנית של משה לעצם הליכתו אל בני ישראל. מאחר שניטלו ממשה יכולותיו הנבואיות, לא הצליחו דבריו להשאיר רושם, ולהיכנס לתוך ליבותיהם של ישראל כפי שהיה בעבר. לכן, על מנת לחדור אל לב כל אחד ואחת מבני ישראל, נאלץ משה לקחת את מילותיו ולהביאן אליהם ממש. תמו הימים שבהם יכול היה להיות סמוך ובטוח שהם מקשיבים לדבר הא-ל באשר הם, ולכן היה עליו לגשת אליהם ולדבר אליהם מקרוב. משה נאלץ לתקשר איתם באופן פעיל. אלו לא היו פעולות של הנהגה אבהית גרידא, אלא מעשה מכוון של נביא שכל רצונו הוא להעביר את המסר האלוקי.
אפשר לומר שהליכה זו של משה משלימה מעגל, ומתכתבת עם הליכה אחרת. למעשה, מסעו של משה מתחיל ב-"וילך" ומסתיים ב-"וילך". הורתו של משה החלה כפעולת מחאה כנגד הגזרות הקשות דאז. חז"ל מספרים לנו כי הוריו של משה היו נשואים, אך נפרדו בעקבות גזירת כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו. אולם, לאחר דרבון מצד מרים הם נישאים מחדש והורים את משה. הפסוקים במקרא שמתארים את המהלך מתנסחים בזו הלשון: "וילך איש מבית לוי". היינו, משה נולד מתוך רגע של "וילך" – הליכה כנגד כל הקשיים. למרות נסיבותיו המשתנות, גם משה לא מוותר, ומוסר את התורה הלאה.
אחת מפעולותיו האחרונות של משה הייתה ההליכה אל העם. אותה פעולה של "וילך" מעידה על גבורתו של משה ועל הדאגה שרחש לעם כמנהיג. יתר על כן, היא משלימה את ההליכה ("וילך איש") של הוריו. למרות הירידה בכוחו הרוחני, משה ממשיך ללמד אותנו מהו כוחה החיוני של התנועה וההתקשרות עם האחר. בימי תשובה אלה, פעולותיו האחרונות של משה מלמדות אותנו, כאנשים פרטיים, עד כמה חשוב להיות בצמיחה תמידית. ברובד הלאומי, המסר חזק עוד יותר: כשנמצאים בתקופה שבה התורה לא מהדהדת חזק כבעבר, ועוצמתה מתעמעמת, יש צורך לצאת אל העם ולהתחבר אליהם מקרוב. צריך להפיץ את אור התורה בכל מצב, וללכת אל העם באשר הוא – הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני. הייעוד שלנו הוא להתריס כנגד הנסיבות, ולגשר על הפער הפיזי והרוחני על מנת לוודא שהמסר הנצחי של התורה ימשיך לחדור ללב כל אחד ואחת.
