יעקב ועשו – הדודאים וההורוסקופ
הרב חיים נבון, ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום
מה היה טיפול הפוריות הראשון בתולדות ישראל? ככל הנראה, דודאים. הכתוב מספר על מתח בין לאה לרחל סביב הדודאים שהביא ראובן מן השדה. כפי שכתבו הפרשנים, מסתבר שהאמונה העממית גרסה שהדודאים מועילים לפוריות, ולכן חשקה בהם כל כך רחל העקרה. בסופו של דבר, לאה היא שזוכה לבן נוסף, ולא רחל. התורה מעניקה לנו כאן לקח עמוק. כאשר לאה יולדת בעקבות המאורעות הללו את בנה החמישי, היא מייחסת את הלידה לזכותה המוסרית: "נתן אלוקים שכרי, אשר נתתי שפחתי לאישי" (שם, יח). העשייה המוסרית, היא שמזכה את האדם בהתגשמות משאלותיו.
גיבורי המקרא, הכמהים לקיום משאלותיהם, מוסיפים עוד נדבך על עצם העשייה הערכית: הם פונים לאלוקים בתפילה, ומתחננים בפניו על גורלם. פרשת ויצא נפתחת בנדרו-תפילתו של יעקב, הפונה לה' ומצהיר: "אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש…" (שם כ"ח, כ). כאשר רחל פונה ליעקב: "הבה לי בנים" (שם ל', א), מסבירים חז"ל שהתחננה בפני יעקב שיתפלל בעדה לה'. התפילה מלווה את האבות בכל אשר יפנו.
אנסלם מקנטרברי, איש כמורה ופילוסוף בן המאה הי"א למניינם, הצליח לנסח את ההוכחה הפילוסופית המתוחכמת ביותר לקיומו של אלוקים. ההוכחה שלו, שזכתה לכינוי "ההוכחה האונטולוגית", מעסיקה פילוסופים עד היום. לפני שניסח את ההוכחה האונטולוגית, התפלל אנסלם שלושה ימים לאלוקים בבכי ובתחנונים, שיזכה אותו למצוא הוכחה לקיומו. הפילוסוף הדני בן המאה הי"ט, סרן קירקגור, לעג לאנסלם: האם חתן המחבק את כלתו צריך הוכחה שהיא קיימת? ובאותה מידה – האם אדם המתפלל לאלוקיו צריך הוכחה לוגית לקיומו?
התפילה היא קודם כל מפגש אינטימי בין האדם לאלוקים. התוכן של התפילה כולל בקשה ותחינה לאלוקים, אך מהות התפילה גלומה קודם כל בעצם הפנייה לאלוקים, ורק אחר כך בתוכן. חז"ל במקומות רבים התייחסו למתפלל כאדם שעומד לפני ה'. הרמב"ם תרגם את ההתייחסות הזו להוראה פסיכולוגית המופנית אל המתפלל: "יהיה לבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים" (הלכות תפילה ה', ד).
לעומת אבותינו, שהכירו את סוד התפילה הגואלת, עומדים בניגוד בולט בני משפחתם מחרן. כאשר לבן מודה בפני יעקב שברכת הרכוש באה לו בזכות יעקב חתנו, הוא מתנסח כך: "ניחשתי, ויברכני ה' בגללך" (בראשית ל', כז). הפסוק הזה מסגיר את עולמו הרוחני המוזר של לבן: הוא "ניחש", היינו – פנה לקסמים ולכשפים, ומשם גילה שה' בירך אותו בזכות יעקב. בתרגום ללשון ימינו: ההורוסקופ גילה לי שהשבוע ה' יברך אותי בתחום הכלכלי. אפשר ללעוג ללבן הפרימיטיבי; אך חוששני שגם העיתונים שלנו עדיין מקדישים מקום נרחב להבלי האסטרולוגיה; פעמים רבות, יותר מאשר לפרשת השבוע.
רחל גנבה את התרפים אשר לאביה (שם ל"א, יט), וחז"ל הסבירו שעשתה כן כדי לגמול את לבן מהתמכרותו למאגיה זולה. אך לבן אינו מושפע בכיוון הרצוי: הוא רודף אחרי יעקב בטענה "למה גנבת את אלוהיי" (שם, ל), ואינו שם לב כלל לסתירה הפנימית במשפט הזה: איזה מין אלוהים אפשר לגנוב?
בסיום הפרשה, מתפצלים סופית שני ענפי המשפחה. הם מציבים ביניהם גל אבנים, הקובע את התחום השייך לכל ענף. הם מדברים בשפות שונות: יעקב מדבר בעברית, ולבן בארמית. עולמם הרוחני שונה: לעומת "אלוקי אברהם", שאליו מתפללים, ניצב "אלוהי נחור" (שם, נג), אל המאגיה והכשפים. עובדי ה' נפרדים כאן באופן סופי מעובדי האלילים.
