ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הרב דניאל אפשטיין, מורה לפילוסופיה והגות יהודית במדרשת או"ת לינדנבאום

אנחנו מתקרבים לסיום ספר שמות , שהוא ספר ההתגלות. במרחב הצחיח של המדבר, במקום שממנו נעלם כל הפאר של הציביליזציה, ובו מושתק כל שאון העיר, עלה משה אל ההר ובא לתוך הענן לקבל את לוחות הברית הכתובים באצבע אלוהים. כך מתארת התורה את המפגש בין האדם שגופו עפר מן האדמה ובו נפח ה' אלוהים מרוחו, לבין האל הנעלם מעיני אדם.

משה יוצא מן הענן ובידו הלוחות, שעליהם נרשמו הדברות, שילבשו מאוחר יותר צורה של משפטים מבוארים כ " שולחן ערוך ". ההתגלות, שעין האדם אינה יכולה לראות בלי להסתנוור, מקבלת צורה במשפטים " אשר תשים לפניהם ". פנים אנושיים שבהם משתקפים פני עליון. ואולי זו משמעות המילים ( דברים ה-ד ) : " פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ".

לשון הפסוק מדויק : לא פנים אל פנים, אלא פנים בפנים. בתוך פני האדם, המופנות אל הנעלם, משתקפים ונרשמים, כמו האותיות החקוקות בלוחות, הפנים הסמויים מן העין. הסיפור על ההתגלות שהתרחשה כמפגש פנים אל פנים, " כאשר ידבר איש אל רעהו ", הוא סיפור על האדם, שקיומו מתרחש בין הגלוי לנעלם, בין האימננטיות לטרנסצנדנציה.

אנחנו חיים במציאות שבה המילים " מקדש ", " משכן ", והשראת השכינה הם זכר מעבר רחוק. הן נקראות ונאמרות בתפילה, אבל החזרה האינסופית עליהן אינה פותחת לפנינו את שערי ההבנה. עולמנו מתנהל כבמה שעליה הכול חייב להיחשף- תאטרון ולא מקדש. 

במציאות החדשה הזו, החודרת בלי הרף בחדר הפנימי ביותר של הנפש, המילה השולטת היא " שקיפות". הכול חייב להיות שקוף, מוצג לראווה. הכול : הגוף, הנפש, החיים עצמם.

איך נוכל להבין סיפור על התגלות המתרחשת בענן, על נביא המסתיר את פניו, ועל משכן שכולו עטוי מיריעות ומחולק עם פרוכות, ומאחורי הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים שרוי ארון הברית שמעליו כפורת המסתירה את הלוחות מעיני אדם ?

אל המקום הפנימי הזה, לפני ולפנים, יכנס הכוהן הגדול אחת בשנה, בתוך ענן הקטורת.

אבל כאשר מדובר היום על ענן, המחשבה מתחברת מיד לענן – cloud -שבו נאגר המידע השמור במחשב. הענן הוא עכשיו אמצעי לשמירה על מידע, ולא אמצעי להתקרב אל הסוד. גם אל הענן יגיעו פורצי הסוד.  נוצר פער שרק הולך ומעמיק בין מה שהספר מספר לבין מציאות חיינו. עם הפער הזה אנחנו חייבים להתמודד, ולשם כך אנחנו לומדים את הפרשה עם מפרשיה, נעזרים בפרשנים הגדולים שהבינו שהפער הזה אינו דבר חדש : הוא התגלה בלב לבו של מעמד הר סיני.

מהיכן נתחיל ?  מן הפסוקים שאנחנו לא מבינים ? אני מציע להתחיל הפעם מן המציאות שבה אנחנו חיים , מציאות מצועפת במראה של " נורמליות ", כביכול המציאות היחידה.

פילוסוף קוראני ששמו Byung-Chul Han ,המלמד בגרמניה ,כתב ב 2013 מסה מקורית בשם " חברת השקיפות ".

על גב הספר נאמר :

" נכנסנו אל עידן השקיפות, שמכאן ואילך מבנה את כל היבטי חיינו – מן הכלל אל הפרט, מן הפוליטי עד האינטימי. בכתונת הכפייה הזאת, כל הדברים ממורקים, מוטמעים בלי התנגדות בתוך זרמי התקשורת , ומופשטים מייחודיותם.  כמו בשוק, הכול מוצג לראווה, מצומצם לכדי מחירו, מנושל מסיפור. הגופים עצמם הם בלי פשר : הפנים מאבדים את אופן ייצוגם ; הזמן מחולק לפרודות. הננו, בתוך " הגיהינום  של הזהה " שבו החדשות מתחלפות בלי למלא את הריק התמידי שבו אנחנו כלואים, והמוצא היחיד ממנו הוא ה like המהווה אישור.

חברת השקיפות, שאינה סובלת שום סדק, מעמתת אותנו עם בחורה : להיות נראה או להיות חשוד. האם יוכל האדם להימלט מחברת הפיקוח המוחלט הזאת ? "

הטיעון העיקרי של הספר הוא שחברת השקיפות היא חברה הדוגלת בחיוביות מוחלטת ומפרקת את כל מה ששלילי. אבל " נשמת האדם זקוקה לאזורים שבה היא יכולה להיות בחברת עצמה, בלי מבטו של האחר. היא מניחה אי-חדירות. הארה מוחלטת הייתה שורפת אותה עד כלות והייתה גורמת לסוג מיוחד של burn-out  נפשי. רק המכונה שקופה. הספונטניות, האירוע הטהור והחופש המהווים את החיים בכללותם , אינם סובלים את השקיפות. "

המחבר מצטט את W. von Humboldt שכתב :

" אף אחד לא חושב , כשהוא שומע את המילה, בדיוק את מה שהאחר חושב, וההבדל הקטן ביותר מתפשט ברטט כמו אדווה במים, מבעד לשפה כולה. יוצא אפוא שכל הבנה היא גם אי-הבנה, כל תואם במחשבות והרגשות הוא תמיד הפרדה. "

החשיפה הגמורה היא הבטחה כוזבת : היא מבטיחה קרבה ומלאות, והיא יוצרת ריחוק וריק. במקום לספק את התשוקה, היא מגרה אותה עד אין סוף. קיים סוד שאסור לנסות לחשוף אותו, והוא סוד הייחודיות.

הספר מסתיים עם אמירה הקשורה באופן ישיר למילה הפותחת את הפרשה : " ויקהל" :

" בחברת השקיפות לא נוצרת שום קהילה, במובן האמפתי של המילה. נוצרים רק התקהלויות מקריות או המונים של יחידים מבודדים, של אגו-ים הרודפים אחרי אינטרס משותף, או מתקבצים מסביב למותג אחד ( brand communities ). הם נבדלים מן ה אספות המסוגלות לעשייה משותפת, פוליטית, מסוגלות ליצור אנחנו . חסרה להם הרוח. "

זו קביעה חשובה על משמעות הקהל הנאסף תחילה בתחתית ההר, ומאוחר יותר, מסביב למשכן.
אל ההר היה אסור לעלות, ואל המשכן נכנסים רק אל מחוץ לפרוכת.

ה " שפת אמת " ( תרנ"ז ) מפנה את תשומת הלב לסמיכות בין סוף פרשת כי תשא לתחילת פרשת ויקהל. הפסוקים האחרונים בפרשת כי תשא מספרים כיצד משה, אחרי שירד מן ההר עם הלוחות השניים נאלץ לכסות את פניו במסווה, מפני שקרן מפניו אור שהעם לא יכול היה לשאת.

וכך כותב ה " שפת אמת " : " בעניין המסווה, ובסמוך " ויקהל משה " ומצות השבת …לרמוז כי בשבת מחזיר משה רבנו ע"ה לבני ישראל העדיים וכו' כי כוחו של משה רבנו ע"ה מתגלה בשבת קודש. ובימי המעשה, יש מסווה שהוא התלבשות אור תורה במעשה בראשית, ובשבת מתגלה אור התורה בעצם. "

המשכן מקיף ומסתיר את קודש הקדשים שבו שוכן ארון הברית, כשם הטבע, מעשה בראשית, מסתיר את מאמרות הבריאה, וכשם שעור פני האדם מסתיר את האור הגנוז בפנימיות הנפש ובנבכי השפה וההבעה.

בשבת, כאשר מפסיקים להבעיר את אש המלאכות והמחלוקות, משהו מן האור המחבר בין בני האדם והיוצר את הקהילייה האנושית שבה יכולים להסב ליד שולחן אחד, האור הגנוז, יכול להתגלות לרגע, בלי לשרוף את עיני הרואה. הלא כך נאמר בתחילת הפרשה :

" לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. "