חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מקהלת ויקהל

אלישבע בראונר, עמיתה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד במדרשת או”ת לינדנבאום (שנה א’) ובוגרת תוכנית חו”ל במדרשת או”ת לינדנבאום (תשס”ט)

הצליל של המילה “ויקהל” מזכיר את מגילת קהלת.

“מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃” (קהלת א: ט-י)

האם יש טעם לקוות לשיפור במציאות? האם יחידה יכולה להשפיע? האם כדאי לנסות? או האם, במילים של קהלת: “הבל הבלים…הכל הבל”? קהלת שואל “מה יתרון לאדם בכל עמלו” ומביא רשימה של דבר והיפוכו בחיים “תחת השמש” – “עת לטעת, ועת לעקור נטוע… עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים… עת לשמור ועת להשליך” – שלכאורה מבטלים אחד את השני.

אחרי פרשת כי תשא, אפשר לדמיין תחושה עמוקה של תסכול (של משה, וגם של העם). הרי בני ישראל חוו את ההתגלות המפוארת של מעמד הר סיני – ומיד אחר-כך היתה ירידה חדה בחטא העגל. האם זה תמיד צריך להיות ככה? עליה וירידה – צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה?

גם מדרש האגדה (שמות ל”ה: א’: א’ מהדורת בובר,וינה תרנ”ד) מקשר בין “ויקהל” ל”קהלת”:

ויקהל משה. זה שאמר הכתוב מי כהחכם [ומי] יודע פשר דבר וגו’ (קהלת ח’ א’), אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבינו ע”ה ויקהל, תבוא ועשו לי מקדש (שמות כ”ה, ח’), ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו קום עשה לנו אלהים (שם ל״ב, א’), ותבוא קְהִלַּת משה רבינו, שנאמר ויקהל משה את כל עדת וגו’ ותכפר על קְהִלַּת אהרן, דכתיב ויקהל העם על אהרן (שם שם… תבוא נתינת הזהב התנופה, ותכפר על נתינת זהב העגל…

לפי מדרש זה, משה בא, לכאורה ביוזמתו, כחלק מהשתדלותו לשקם את העם – לתקן את ה”מעוות”.

במילים של הרמב”ן:

ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב״ה ונתן לו לחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמתם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה: ח׳), ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה.

אז באה פרשת ויקהל, ובמבט ראשון פרשתנו חוזרת למעגל שמתאר קהלת. אבל יש כאן הבדל משמעותי, שנותן הזדמנות חדשה לשקם את היחס בין עם ישראל להקב”ה. כל אחד ואחת הינו חלק מהמאמץ, עם אחריות אישית כלפי הקהל הרחב.

הרשב”ם מציע שמשה הקהיל את כולם גם כדי “לקחת מכל אחד [בקע] לגלגלת” כמו שכתוב בתחילת כי תשא (פרשת שקלים). כל אחד ואחת הינו חלק אינטגרלי מהקהל ומעשיית המשכן – כל אחד מביא מחצית השקל – סכום ששווה לכולם. מעבר לכך, יש גם הזדמנות ודרישה לכל אחד ואחת לתרום ולהתנדב כיכולתה, בתרומה שמשקפת את הכשרונות או המשאבים המיוחדים לה.

הרמב”ן מעיר ש”כל עדת בני ישראל” בא להדגיש שגם הנשים וגם הגברים כלולים – ואכן רואים בפסוקים שמלאכת המשכן היא לא רק עניין של גברים – התורה מדגישה שגם הנשים תרמו במלא כוחן ומשאביהן:

“וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ… וְכׇל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ… וְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים… כׇּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכׇל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַה’ “(שמות ל”ה: כ”ב, כ”ה-כ”ו ,כ”ט).

הבכור שור גם מדגיש שמשה “הקהילם לכולם כאחד” כדי שאף אחד לא יהיה במצב שיתלונן שלא ידע שיש הזדמנות לכל אחד להביא תרומה למשכן. וכולם אכן באים ברוח נדיבה:

וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃ וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֮ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא׃ וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכׇל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃

לפעמים יש עליות וירידות. יש השלכות למעשינו. אבל כשיש חיים, יש תקווה – להזדמנויות לשיפור, או להזדמנויות “להתחבר” שוב להקב”ה. אצל בנ”י, למרות שיש עדיין עליות וירידות במסע, אין עוד שבירת לוחות, ותמיד יש אפשרויות לשיפור, לתהליך של תשובה ותיקון.

לפעמים הפולחן והמצוות נראים קשיחים וחסרי הזדמנות להבעה עצמית. נכון שאסור להביא “אש זרה” אשר לא ציווה ה’. אבל רואים בפרשת ויקהל שבתוך המגבלות, יש אפשרויות לכל אחת להתמקד ולתרום מהכשרונות שלה. בחיים שלנו, יש צורות שונות בעבודת ה’ ותרומה לקהילה – יש סוגים שונים של חסד, יש את קוראי המגילה ויש את הגבאים והשומעים ומארגני אירועים. להבדיל,
יש כללים נוקשים במבנה השירה שכתב שייקספיר, אבל בתוך האילוצים יש אפשרויות אינסופיות ליצירתיות.

“ויקהל” גם מזכיר את מצוות “הַקְהֵל” – גם שם, הגברים, הנשים, והטף – כולם – באים. ההשתתפות של כל אחד ואחת היא חיונית, חלק חשוב בקהילה שיכולה להשפיע באופן הייחודי שלה. כשיחידים משתתפים ב”ביחד” גדול למען תכלית אדירה – השלם גדול מסכום חלקיו, כמו הרמוניות במקהלה.

כמו שכתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין (בהקדמה לערוך השולחן על חושן משפט): “וכל התורה כולה נקראת שירה… ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות.”

יה”ר שנזכה שהקב”ה ישכון בקרבנו, ושכולנו נזכה להשתתף, להשפיע, ולתרום לקהילות שלנו ולעולם.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}