אובססיה, ניכור ותחושת חנק – מציאת האיזון הרוחני
הרב ד"ר כתריאל ברנדר, נשיא וראש רשת מוסדות אור תורה סטון
מה קורה כשהרוחניות נהיית פתאום חונקת? כשאנחנו פועלים מתוך שגרה במקום מתוך תהליכים יצירתיים? האם ישנה רק דרך אחת להתחבר לה', או שמא ישנן דרכים רבות המובילות לרוחניות?
ברוכים הבאים לספר ויקרא, שכולו עוסק ברוחניות. הקדושה מגיעה בצורות רבות – ביחס למקומות הקדושים, כדוגמת המשכן; אנשים שנטמעה בהם קדושה מיוחדת כדוגמת הכוהנים; זמנים מקודשים כמו שבת וימים טובים; או בכולנו, כל האנושות כולה, והאינטראקציות שלנו עם אנשים, שעליהן להיות גם הן, בקדושה.
ספר ויקרא מתאר את החוקים שעם ישראל צריכים לשמור על מנת לעמוד במחויבות של להיות גוי קדוש. למעשה, ספר זה מתמקד עד כדי כך בחוקים הללו, שבשונה מארבעת החומשים האחרים, שמלאים בסיפורים, בכל ספר ויקרא ישנם שני סיפורי בלבד.
הסיפור הראשון והמוכר יותר, עוסק במותם הטרגי של נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון הכהן, שברגע חנוכת המשכן, כל אחד מהם לוקח את מחתתו ומקריב אש זרה לפני ה' (ויקרא י', א'). אנחנו למדים שכשהם מביאים את המנחות הזרות הללו, תצא אש מלפני ה' של הקטורת ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י', ב'). הסיפור שני, פחות מוכר: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ד, י). לאחר קטטה עם איש ישראלי, התורה מציינת, "ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל" (ויקרא כ"ד, י"א), שהאיש הזה, בן לנישואי תערובת, קילל את שם ה'. מעשה זה של חילול הקודש הוא עבירה שדינה מוות והוא אכן מוצא להורג בסקילה.
מדוע שני אלו הם הסיפורים היחידים המסופרים בספר ויקרא? איזה מסר הם טומנים בחובם המתייחס לנושא הרוחניות? אני מאמין, כי שני הסיפורים נועדו להזהיר אותנו מפני הסכנות האפשריות הטמונות בחיפושים שלנו אחר הרוחניות. הסיפור של נדב ואביהוא מדגים לנו, שגם אם כוונתו של אדם היא טהורה, ישנם ודאי גדרות למה מותר לעשות בניסיון להשיג התעלות בקדושה. אין לאדם לרדוף אחר קשר עם הקב"ה בכל מחיר וללא גבולות – המטרה אינה מקדשת את האמצעים.
ובעיני הסיפור השני מרתק אף יותר. צעיר מוטרד שנדחק לשוליים, מוקיע את הקהילה שלו ומקלל את שם ה', ובסופו של דבר משלם על כך בחייו. ומניין הגיע צעיר זה? מה דחק אותו למרדו? סיפור זה מסביר לנו מה קורה כשגבולות נוקשים מידי מוצבים על תחום ההתבטאות הרוחנית המקובלת – לא בגלל ההלכה, אלא בגלל גדרי הנוחות של הקהילה. ייתכן שסיפור המגדף, המקלל את שם ה', בעצם מדבר על צעיר שעבורו הסביבה הדתית חונקת מדי. התורה מספרת לנו שהאיש הזה הוא בן לנישואי תערובת, הוא הילד הזה ברחוב שאנו מורים לילדים שלנו לא לדבר אתו, לא לשחק אתו. הוא הילד שאנחנו מעדיפים שלא לדבר עליו בתוך הקהילה. אנחנו פוטרים אותו בהינף יד, הוא לא כמונו. ועל ידי זה שאנחנו לא משתפים אותו, אנחנו מדכאים את הצמיחה הרוחנית שלו. לא סייענו בידו למצוא את הכלים הנכונים לחיבור והפכנו את הסביבה הדתית שלו לרעילה. ולכן כשהוא מקלל את שם ה', גם אנחנו אחראים, כי אנחנו אלו שנידינו אותו מקהילתו ויותר מזה, מאלוקיו.
אנחנו נקרא הרבה על מושגים נשגבים של קדושה ורוחניות בספר ויקרא, אך הבה ונחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפוך את הרוחניות לברת השגה לעצמנו ולאלו שאינם נכנסים בתבניות המדויקות של הנורמות והציפיות שלנו.
ברוכים הבאים לספר ויקרא המקום שבו קדושה ורוחניות צריכות להיות נגישות דרך כניסות מרובות ומצוינות של עם ישראל כולו ביחד, וכל אחד לחוד בדרכו המיוחדת.
שבת שלום!
