חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

דם אש ותמרות עשן

הרב ד”ר ראובן הכהן אוריה, ר”מ בישיבת ההסדר אור תורה מחנים ע”ש רוברט מ. ברן

%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9F %D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F %D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94 e1646561520763רבים הם הלכותיהם של הקורבנות. בפסוק “והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב”  מלמדים אותנו חז”ל, שעיקר הכפרה בכל הקורבנות היא ע”י “זריקת הדם”. שהיא עיקר הקרבן. מדוע דווקא פעולה זו ולא פעולות הקטרת האיברים וכדומה?!

 את הדם פגשנו טרם היציאה ממצרים: “והיה הדם לכם לאות על הבתים”. הדם הגן מפני המשחית. מדוע? חז”ל במכילתא דרשו את הפסוק “ואעבור עליי ואראך מתבוססת בדמיך”, כי ב’זכות הדמים’ – דם פסח ודם מילה, נגאלו. מדוע?

איסור ‘אכילת דם’ נאמר בתורה: “וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (ויקרא יז, 11-10).

ולפי ביאורו של רש”י, נפשו וחיותו של החי הם בדמו. דם הבהמה ניתן על המזבח תחת דמו של אדם. כביכול, ‘חיי’ הבהמה הנזרקים אל המזבח הם חיי האדם שהיו אמורים להיזרק. כיוון שכך, דם הקורבן, הוא המכפר וגואל את דם האדם. דם תחת דם!

יש מאזן אימה בחייו של אדם. מעשיו יוצרים תהודה והשפעה על המציאות. יש חוק משיכה. מעשים שליליים מנקזים ומושכים אנרגיות שליליות. הצטברותן מפירות את האיזון ומאיימות על הקיום: “קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה”. “ולארץ לא יכופר כי בדם שופכו”. במעשי שלילה, דם השולל חייב לכאורה לרצות את דמי הנשלל, שהפכו לאיום התובע את עלבונו. דם המושחת הפך ל’משחית’. ואי אפשר לו להתפייס ולהתרצות מרתיחתו, אלא באמצעות דמו של הרוצח. דם תחת דם. דם עגלה ערופה, הוא חלף דמו של הרוצח שלא נודע. הדם על המזוזות, הוא חלף דמם של הבכורות, המונע בעד כוחות השלילה ה’משחיתים’ – ליצור איזון של דם תחת דם.

כפרה – לשון כופר – לשון כיסוי. זריקת הדם על המזבח, מכסה על הדמים הזועקים על הפרת האיזון. היא מרצה אותם ומסירה את האיום מעל ראש השולל. אין זה אך תהליך פסיכולוגי כפי שאפשר להבין מרש”י, אלא יש פה הוויה ממשית של כוחות ואיכויות המקיימות ביניהן משקל המאזן את ההרמוניה והאימה.

אכילת בשר הותרה לאחר המבול ואיסור אכילת הדם בא עמו: “אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ” (בראשית ט, 4). ויחד עם זה מוזהרים נח ובניו: “וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (שם, 6-5).

הבהמה מותרת לשחיטה ולאכילת האדם. דמה אינו תובע את עלבונו, בה במידה שאין הוא נאכל. הבהמה אינה בצלם אלוקים, שדמה דורש שהאלוקים יבקש את נפש שופך הדם. ברם, הדם של הבהמה, כנפשה יכול לשמש כתחליף לדם האדם-בצלם האמור להישפך, בנסיבות מיקלות. דם חיי בהמה  שכזו, המעניק לאדם חיים, בשמרו אותו מפני ה’משחית’ וכשהוא נתון ביסוד אדמת המזבח, אסור באכילה. זוהי אכזריות. באכילה שכזו, מתגלה כפיות טובה בממדים שהיא עצמה יוצרת תביעה לנקם.

הבהמה ודמה מחיים פעמיים. באכילה הפיזית של הבשר, ובריצוי של הדם חלף דמו של האדם. בתחילה היה האדם צימחוני. וכשחטא, לא היית ברירה לאלוקות אלא, להביא עליו את המשחית הגדול, המבול שנברא בדמות חטאיו. וכשהקב”ה החליט, שלא להביא עוד חורבן וכליה על האדם, מתוך הבנה לצורך של האדם לתקוף בשר, היה צריך להכין לו מפלט מהמשחית המצטבר מחטאיו.

המפלט שהוכן, הוא דם הבהמה. דם הקורבן אותו פגש הקב”ה בקורבנו של נוח.

הנה הרמב”ן: “בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו”.

ואפשר אף שהריגת בע”ח נאסרה מלכתחילה- משום שהיו עזר כנגדו של האדם ואף שלא מילאו תפקיד זה בשלמות. והיה בהריגתם מעין הריגת אדם, כי יש בהם נפש קרובה לנפש האדם. יש בהם דם! ואולם, משעה שהתיר האלוקים את הריגתם, היה על האדם לכפר על מעשהו זה, באמצעות ייחוד הדם ונתינתו “על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר”. והרמב”ן אומר: “כי אין לבעל נפש (כלומר אדם) שיאכל נפש כי הנפשות כולן (שייכות) לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ‘כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל’ (קהלת ג, 19)”;

ועוד אמר הרמב”ן,: “והנה התיר גופם (של בעלי החיים) אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם”.

אלוקים המתיר לאדם להרוג בהמה, אוסר לאכול את דמה. ההיתר בא מתוך התחשבות ביצר הרע מנעוריו של האדם ונטייתו לאלימות. ואולם, הוא בא למנוע מהאדם כהות חושים אכזרית. כביכול אומר האלוקים לאדם: “אני מאפשר לך אלימות כלפי בהמות, כשאני עצמי נמנע מאלימות מוחה כלפיך. ולכן בכל פעם שאתה מקריב או אוכל בשר בהמה – דמה יהיה אסור באכילה, כי התרת דמה אפשר לך את אכילתה. וזאת, כדי שלא ייעשה בך מה שאתה עושה בה. מה שאני מתיר לך אני מונע מעצמי, בשל רחמיי והתחשבותי במצבך”

ב
כל זריקת דם על המזבח, יש גילוי רחמים גדולים. הזורק, משליך נפשו, ומתחנן שלא יעשו בו מה שהוא עושה לבעלי הנפש. וזאת מתוך תקווה שבכך הוא יישמר את מאזן ההרמוניה בבריאה.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}