פרשת ויקרא: האם נקריב בעתיד קורבן מן החי?

הרב דוד וולקנפלד למד בישיבת המבתר בשנת תשנ"ט ובשנת תשס"ד, ומשמש כרב קהילת "אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו.

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג', פרק ל"ב) עורך השוואה מפורסמת בין תהליך הצמיחה וההתפתחות ההכרחי המשותף לכל בעלי החיים להקרבת קורבן מן החי כחלק מתרי"ג מצוות. שלבים פרימיטיביים של התפתחות הכרחיים כהכנה לצורות המתקדמות שבאות בעקבותיהם. מכיוון שהתורה ניתנה לעבדים משוחררים שספגו את עבודת האלילים המצרית בתקופה שבה כל דת שהייתה קיימת במזרח התיכון הקדום (ומעבר לו) כללה הקרבת קורבן מן החי כחלק מהפולחן, לא היו יכולים אבותינו להעלות שום מערך של מצוות על הדעת שאינו כולל קורבן מן החי. לפיכך נכללה מצווה זו בין יתר המצוות בתורה, אולם תוך הדגשה שהקורבנות מוקרבים אך ורק כחלק מעבודת ה'.

המשמעות הפשוטה של התיאוריה שהציע הרמב"ם היא שהניכור שאנו חשים כלפי הקרבת קורבן מן החי, והיעדר צורת פולחן זו מכל הדתות המונותיאיסטיות בימינו, הוא סימן לכך שאנו, בדומה למרבית האנושות, התקדמנו למצב שבו אנו מוכנים לקבל ולכבד מערך מצוות שאינו כולל פולחן באמצעות הקרבת קורבן מן החי. התקדמנו לנקודה שבה אין לנו צורך בקורבנות מסוג זה. עם זאת, במגנום אופוס השני שלו, "משנה תורה", כולל הרמב"ם את הפרטים המלאים להקרבת כל הקורבנות שאנו מצווים עליהם מן התורה בהקשר של התיאורים המפורטים לצורך הקמתו ותפעולו המלא של בית המקדש השלישי.

(נכון שבהגדרה לכל מחבר יש רק מגנום אופוס – או חיבור טוב ביותר – אחד, אבל אין עוררין על כך שגם על "מורה נבוכים" וגם על "משנה תורה" ניתן לומר שהיו המגנום אופוס של הרמב"ם).

אם התקדמנו מעבר לנקודה שבה יש צורך בהקרבת קורבן מן החי כצורת פולחן, מדוע כולל הרמב"ם את הקורבנות הללו בחיבורו, תוך תיאורם באופן המפורט ביותר שניתן למצוא בחיבורים בני זמנו? מדובר בחולשה שנדונה בהרחבה במסגרת מאמציו של הרמב"ם לספק הסברים היסטוריים אפשריים ב"מורה נבוכים" למצוות שהחיוב בהן הוא עד סוף כל הדורות. פרופ' דניאל ריינהולד (Rynhold) מציין בספרו An Introduction to Medieval Jewish Philosophy (עמודים 151–152) כי ההסברים לכך שלמצוות מסוימות היה רציונל ותרומה לשגשוג האנושי בזמן מתן תורה נתקלים בקשיים כשעולה הצורך להסביר מדוע הן כלולות בתורה המחייבת עד סוף כל הדורות.

מורי ורבי הרב דוד אבנר, שאותו פגשתי לראשונה בשנתי הראשונה כתלמיד בישיבת המבתר לפני למעלה מעשרים שנה, נהג לחזור ולהזכיר לנו ש"מורה נבוכים" לרמב"ם, שאותו לומדים באוניברסיטאות בכל העולם, נכתב על ידי אותו הרמב"ם שאת "משנה תורה" שלו לומדים בכל הישיבות. הוא עודד אותנו לפרש את הסתירות לכאורה בין "מורה נבוכים" ל"משנה תורה" כך שההבדלים יתיישבו זה עם זה בהרמוניה.

הרב מנחם שריידר, מורה נוסף שלי שאותו פגשתי לראשונה באותה שנה בישיבת המבתר, שיתף אותנו בגישתו לסתירה לכאורה שאני מוצא עצמי חוזר אליה לאורך השנים: כן, הצורך בקורבן מן החי כמרכיב בפולחן היה אכן צעד הכרחי בהתפתחות האדם, ונכלל בגרסה של "משנה תורה" לחזון בית המקדש השלישי מפני שהאנושות טרם התקדמה מעבר לאותו צורך פרימיטיבי לכאורה.

הרג בעלי חיים, בין אם לצורך פולחן או לצורך מזון, נדמה כגרסה מעודנת יותר של האינסטינקט האנושי העמוק הקשור לאלימות ולשפיכות דמים. בגמרא (מסכת שבת דף קנ"ו ע"א) נטען כי בהיעדר גרסה מעודנת זו, מי מאתנו שיש באישיותו מרכיב אלים במיוחד היה פועל על בסיס אותם אינסטינקטים אלימים באופנים הרסניים. ההתקדמות האנושית מאז מעמד הר סיני לא הייתה אחידה. השליטה הטכנולוגית שלנו על הטבע הובילה להתקדמות עצומה בכל מאה, ובמאה האחרונה, אפילו משנה לשנה. אך קשה יותר לזהות התקדמות מקבילה כלשהי ביכולתנו לשלוט במרכיבים האפלים יותר של תפקודנו כבני אדם בהקשר של האכזריות.

ואכן התגובה למגפת הקורונה בארה"ב וגם בישראל הוכיחה שהגענו להישגים חסרי-תקדים במדעי הרפואה במקביל לכישלון בלתי-פתיר לפעול יחד באופן יעיל כדי להגן על חייהם ועל שלומם של המשפחות והשכנים הפגיעים ביותר שלנו. לאחר שהיינו עדים לכישלונות קטלניים כל כך בחברות שבהן אנו חיים, אינני חש שיש לי כל בסיס לבוא בטענות לאבות אבותיי המדומיינים ולומר שאנחנו התעלינו כבר מעל הנקודה שבה יש צורך לעדן את האינסטינקטים היותר הרסניים וצמאי-דם שלנו.

לאחרונה עברתי חוויה נוספת שהזכירה לי את הצורך המתמשך שלנו במערכת הקורבנות של התורה. חברה בקהילה שלי סיפרה לי שהיא חשה אשמה מפני שבאחד הימים היא אכלה בטעות אוכל לא-כשר. נסיבות המקרה היוו דוגמה מצוינת לחטא שנעשה בשוגג (ולא במזיד). היא הבינה שלא עשתה כל רע, אך חשה אשמה אמיתית ורגש עמוק של חילול. במאמץ מעט הומוריסטי להרגיע אותה, אמרתי לה שכעת היא חייבת קורבן חטאת על טעותה, ושתוסיף אותו לחשבון שלה. אבל, למען האמת, לכולנו יש חשבון כזה שבו רשומים המשגים והטעויות הגדולים והקטנים שביצענו. בפירושו של הרמב"ן (ויקרא, פרק א', פסוק ט') הוא כותב שהקורבן הפרדיגמטי בתורה הוא קורבן חטאת שמובא על מנת לכפר על חטא שבוצע בשוגג. כשמבינים זאת כראוי, נמצא כי הכפרה באמצעות הקורבן לא הייתה פתרון שנועד לאפשר התחמקות מהעבודה הקשה הכרוכה בתהליך של תשובה וחשבון-נפש, אלא מנגנון להתגברות על תחושת האשמה חסרת התכלית והמגבילה המונעת מאתנו להתקדם אחרי כישלון שחווינו ולהשיג הישגים מפוארים.

אנחנו מוטרדים מאותו חוסר-ביטחון ונטיות אפלות שמהם הוטרדו אבות אבותינו הקדמונים. הרמב"ם  כולל קורבנות מן החי ב"משנה תורה" כי אבני הבניין הבסיסיות של האנושות לא השתנו. ובניסוחו הססגוני של קאנט: "מהעץ העקום של האנושות לא יכול לצמוח שום דבר ישר". הרמב"ם ב"מורה נבוכים" פתוח לאפשרות שיהיו צורות נאורות יותר של פולחן בקרב צורות מתקדמות יותר של בני אדם. אבל עד אז, אנחנו יכולים לטפח געגוע לבית המקדש בלב שלם ובראש שקט.