חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“המדרש והמיתוס” פרשת ויקרא: הבריחה מן הכבוד

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ספר ויקרא, ספר תורת כהנים, הנו ספר שעוסק בקדושה של המציאות. ברובד שבין מקדש למדרש, כאשר המדרש מתאר את יצירת האדם ואת העצמיות של הבנתו, לבין המקדש שהנו היסוד הקבוע של הקדושה הגדולה מן האדם (ניסוח שתבע חתן פרס ישראל ד”ר מרדכי רוטנברג, מחדש הפסיכולוגיה היהודית), אין ספק שספר ויקרא הנו ספר המקדש. הקדושה הקבועה, עולם של טהרות, עולם של קורבנות, כהנים ומעשיהם.

יכול להיות שבדיוק מסיבה זאת פותח המדרש את התייחסותו לספר בהעמקת היסוד המדרשי, בגודל האדם.

“ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו (משלי כט כג), כל מי שהוא רודף אחר השררה שררה בורחת ממנו, ומי שהוא בורח מן השררה שררה רודפת אחריו, שאול הוא ברח מן השררה בשעה שרצו להמליך אותו, אמר הקדוש ברוך הוא לשמואל הנה הוא נחבא אל הכלים (ש”א י כב), ושאול כשבאו אליו אמר להם לכו ושאלו באורים ותומים, אם ראוי אני ואם לאו, הניחו אותי במקומי, מיד וישאלו בה’ אם ראוי ואם לאו, כך שנו חכמים אין הכלים אלא אורים ותומים. שאול ברח מן השררה והיא רדפה אחריו, שנאמר הראיתם אשר בחר בו (שם שם כד). ואבימלך בן ירובעל היה רודף אחר השררה והיא בורחת ממנו, שנאמר וישלח (ה’) [אלהים] רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם (שופטים ט כג), ומשה רבינו ע”ה ברח מן השררה, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), [ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג)], אמר ר’ לוי שבעה ימים פתה הקדוש ברוך הוא את משה שילך בשליחותו. ויגאול את ישראל ממצרים, שנאמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום וגו’ (שמות ד י), והוא בורח מן השררה, שנאמר שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך סופך לילך, הלך משה ואמר לפרעה כה אמר ה’ (שם ה א), אמר פרעה מי ה’ (שם שם ב), אמר משה מאי איכפת לי אני כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, ללמדך היאך היה בורח מן השררה, ובסוף זכה והוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, הלך וישב, מיד קרא לו השם, שנאמר ויקרא אל משה:”

חלקו הראשון של המדרש שלנו עוסק ברעיון יהודי ידוע, כל מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. משפט זה שלכאורה הנו כל כך פשוט מגלם בחובו מהפכה של ממש.

מקס ובר כבר עמד על כך שהתפיסה הפרוטסטנטית ניתקה את האלוקים מן האדם. בניגוד לנצרות הקתולית בה הכנסיה, הכומר, מריה (כל פלג בנצרות הקתולית על פי השקפתו) וראשון לכולם ישו עצמו, מתווכים בין האדם לבין האלוקים, נחתך הקשר בין האדם לבין האלוקים. על פי תפיסה זו המונותאיזם הנוצרי מנתק את האל מן העולם ומן האדם. אם כן איך האדם הדתי כן יבין את דבר האל אליו? איך ידע האדם שהוא נבחר על ידי האל, שהאל אוהב אותו? התשובה המפתיעה היא הצלחה חומרית. הנצרות הקלוונסטית (שנקראת על שם מייסדה ז’אק קלווין) הרחיקה לכת עוד יותר ואמרה שריבנותו של האל על המציאות היא מוחלטת, אך היא כה מוחלטת עד כדי כך שהאדם לעולם לא יוכל להבין אותה. כל המציאות היא חלק מתוכניתו הגדולה של האל. האדם יוכל ללמוד על תפקידו כאחד מן הנבחרים או כאחד מן הארורים, רק על בסיס הצלחתו במציאות בה הוא חי. אם הוא מצליח כנראה הוא מן הנבחרים, אם הוא נכשל כנראה הוא מן הארורים.

ובר טוען שלפי תפיסה זו על הנוצרי המאמין מוטלת החובה לשפר את מעמדו הכלכלי, את עושרו, את מעמדו החברתי, ללא הפסקה. ככל שהוא יותר בולט, יותר מוצלח, ככל שהוא מטפס במעלה הסולם החברתי, ככל שהוא צובר יותר הון, כך הוא מוכיח את עצם בחירתו. מטרת ההון והמעמד היא לא מה שההון מעניק לאדם, לא מה שאפשר לעשות עם המעמד החברתי הנרכש, לא תיקון העולם, אלא עצם ההון עצמו, עצם העו”ש הגדול, עצם המעמד. ככל שאדם גבוה יותר, כך הוא מוכיח יותר את מקומו.

כמובן שדברים אלו הנן התפרצות מודחקת של התפיסה הפוליתאיסטית אשר הודחקה על ידי הנצרות. בעולם מרובה אלים, האלים נאבקים אחד עם השני על הבכורה, כל זאת ללא התחשבות באדם שקטן מן האלים. האלים חיים למען עצמם והמטרה הבלעדית של כל אל הנה לשלוט והאדם- הוא מן הארורים, נספח חסר חשיבות. זו החזרה של המודחק האלילי למרכז הבמה.

גם הרעיון הבסיסי אשר טוען שניתן למצוא את המשמעות ואת ההצלחה בתוך המציאות עצמה, בגלל שהתכנית האלוקית הנה סתומה ובלתי ניתנת להבנה על ידי האדם, גם היא חזרת המודחק האלילי, עולם בו אין משמעות מעבר למציאות, אלא כל המשמעות נמצאת בתוכה. במילים אחרות, עולם נטול משמעות לפחות מבחינת האדם. שהרי, משמעותה של כל מערכת הנה חיצונית לה. לשם דוגמא, משמעות של כסף אינה נעוצה בשטר, אלא ברעיונות האנושיים שעומדים מעבר למערכת הכלכלית. רעיון של ניסיון לסדר את השכר, לסדר את המציאות, למנוע אלימות על ידי קניה ומכירה ועוד. עולם שאין בו מעבר, שהרי אפילו האלים נמצאים בו, זהו עולם שאין לו משמעות אלא עולם שהמשמעות היחידה בו היא הקיום עצמו. דבר זה מוביל לתפיסות אפיקוריות, סטואיות של המציאות, שכל מה שיש לעשות זה להנות ולהצליח- והרי בכך חזרנו לקלוונזיים על פי הסברו של מקס ובר.

אל מול תפיסה זו עומד המדרש.

משה רבינו לא מחפש את הכבוד, אדרבא הוא נמנע מן הכבוד, אך הכבוד רודף אחריו. הדרך בה הכבוד רודף אחר האדם מתבטא בפניה ישירה של אלוקים אל האדם ותביעה של האלוקים- קח אחריות על המציאות. עומק המדרש הנו התפיסה שרק מי שמצמצם את עצמו, שלא רודף אחרי ההצלחה החומרית מעמדית כאישור למעמדו, כאשר הוא יגיע למעמד של הנהגה, הוא יפעל לא למען ההצלחה שלו אלא למען טובת הכלל, למען תיקון המציאות, למען קידום שם השם בעולם וכבוד האדם.

ולא גורל עיוור הוא הרודף אחרי האדם, אלא אלוקים קורא אל האדם ומעניק לו את המעמד לתקן את העולם. זהו ההפך הברור מהתפיסה הפרוטסטנטית.

המשך המדרש מברר עוד יותר את תפקידו של המנהיג, תפקידו של הצדיק:

“ד”א ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב ברכו ה’ מלאכיו וגו’ (תהלים קג כ), אשריהם הצדיקים שהם יתר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינם יכולים לשמוע בקול דברו, אלא עומדים (ומתריעין) [ומרתחין] ונבהלים, והצדיקים אינם כן, הלא תראה בשעה שעמדו על הר סיני לקבל התורה, ידע הקדוש ברוך הוא שאין יכולין לשמוע בקולו, בא משה והעמידן לפני הר סיני, שנאמר ויוצא משה את העם, אמרו למשה ראית אותו, אמר להן הין, הרי נותן לי את התורה על הר סיני, אמרו לו מבקשים אנו לשמוע קולו, שנאמר ישקני מנשיקות פיהו (שה”ש א’ ב’), כיון שאמרו כך, מיד נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא, ואמר אנכי ה’ אלהיך (שמות כ’ ב’), הדיבור הראשון, וכיון ששמעו קולו מתו כולם, שנאמר נפשי יצאה בדברו וגו’ (שה”ש ה’ ו’), והיו כולם מתים נכנסה תורה לפני הקדוש ברוך הוא ובקשה עליהם רחמים, והחזיר להם את נפשותיהם, שנא’ תורת ה’ תמימה משיבת נפש (תהלים י”ט ח’), התחילו אומרים למשה אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה’ עוד ומתנו [וגו’] קרב אתה ושמע (דברים ה’ כ”ב כ”ג), לפיכך כיון שעמד המשכן לא קרא אלא למשה שהוא יכול לעמוד, ואחרים לא היו שומעין את הקול, מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא דרך כדי שיבא הקול למשה, שנאמר ודרך לחזיז קולות (איוב כ”ח כ”ו), שעשה הקדוש ברוך הוא דרך לקול. שהיה הולך אצל משה, שנאמר ויקרא אל משה וידבר אליו: “

עם ישראל מבקש לשמוע את הקדוש ברוך הוא בסיני, אך אליה וקוץ בה. אמנם עם ישראל שומע את קולו של הקדוש ברוך הוא אך החוייה היא כל כך מטלטלת, עד שעם ישראל כולו מת מהחשיפה לאין סוף. אין לעם ישראל מספיק כלים כדי להכיל את הקול האינסופי ועל כן הקול האינסופי פשוט מאיין את עם ישראל. פה התורה עצמה מתערבת על פי המדרש ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא על ישראל ועם ישראל חוזר לתחיה. תחיית המתים התרחשה מתחת לסיני וכל זאת בזכות התורה. התורה הנה הצמצום של הקול האינסופי, הכלי בה האינסופי מתגלה. האדם יכול לחוות אינסופיות מצומצמת שיכולה להגיע רק על ידי התורה.

כאן חוזר תפקידו של משה. עם ישראל רוצה לא רק התגלות מצומצמת אלא להתחכך עם האינסוף עצמו. וכאן נמצא החידוש הגדול של המדרש. עם ישראל מבין שבחשיפה לאין סוף צריך את הצדיק, צריך את משה רבינו שיתווך את האין סופי בצורתו שלו. משה רבינו שמע את הקול מדבר מן המשכן, הקול קורא אל משה ולא אל שאר העם.

תפיסת הצדיק, תפיסת האדם המתווך לשכינה היא קשה מאוד. ממנה הנצרות הפרוטסטנטית ברחה ואולי בצדק. הכוח משחית, הכוח גורם לגאווה, הבלעדיות גורמת לתחושת עליונות. אולי לכן המדרש מתחיל דווקא בבריחה מן הכבוד. אך עם כל זאת יש לברר יותר את הרעיון הבסיסי שהמדרש מנסה להנחיל.

המדרש מסביר לנו שיש בני אדם שכאשר נמצאים בקשר איתם, מבינים את גדולת האדם, מבינים שהאדם הוא בריאה שטמון בה יכולת וגדולה הרבה מעבר למלאכים והרבה מעבר לכל בריאה אחרת. כל הבריאות כולם חושבים על קיומם ושרידותם ואילו האדם מסוגל להתנהל בצורה שלא קשורה לרצון בשרידות, אלא למשהו אחר. שרואים אדם גדול, שמדברים עם אדם גדול מבינים את הגדולה שיש בעצם הקיום האנושי. מבינים את ההשפעה האלוקית על בני האדם, אשר ניכרת דרך האנשים הגדולים והיא המדברנת את האחרים לנסות ולהמשיך ולגדול. מבינים את צלם האלוקים בחשיפה לאדם הגדול, זהו הכי קרוב לגילוי לא מצומצם שניתן להגיע אליו.

מבחינה זו, יותר מכל דבר, מי שנותן נוכחות לאלוקים במציאות הנו האדם הגדול.

אך כאן בדיוק טמון ההיפוך המדרשי ביחס לנצרות הקלוויניסטית- פרוטסטנטית שיונקת מן המדוחק הפוליתאיסטי. אדם גדול מוגדר על ידי כך שהוא בורח מן הכבוד, אדם גדול מוגדר בכך שהוא יודע לצמצם את עצמו, אדם גדול מוגדר לא על ידי צבירת הממון והכח, אלא על ידי שימוש בממון לטוב, שימוש בעמדת ההנהגה בכדי לתקן את העולם ולא בכדי להנכיח נבחרות.

כך מתגלה הרעיון המכונן של המדרש. אכן, לא כל אדם מסוגל לשמוע את קול השם ישירות, הרוב כנראה לא מסוגלים. נוכחות אלוקית גלויה בעולם שלנו בצורה לא מצומצמת לא תשאיר מקום לעולם. לכן אלוקים מצמצם את עצמו. אך כאשר ישנו אדם שמצמצם את עצמו גם כן, אדם שבורח מן הכבוד, מתגלה שדווקא הוא זה שמסוגל להכיל (בגלל פינוי המקום שהוא פינה בתוכו) את הקול האלוקי. צמצום פוגש צמצום ויוצר גדולה. לא רצון לכח, לא מאבק בלתי פוסק להיות בטופ, אלא בריחה מן הכבוד, צמצום- שדווקא הוא מאפשר לגדולה לשכון.

בקוטב של בין מקדש למדרש, מתגלה בתחילת ספר המקדש, שיש דרך להכיל את המקדש בצורה מדרשית, בכך פותח המדרש על ספר ויקרא.


לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}