דיאלוג בין קרובים רחוקים ולקחים היסטוריים

הרב שוקי רייך, ראש בית המדרש של המכון למנהיגות הלכתית לנשים ע"ש סוזי ברדפילד ור"מ במדרשת או"ת לינדנבאום

מראשית ימות עולם, עוסקת התורה בשיח- המריבה, שבין אחים.

התחלת התורה בסיפור הראשוני של קין והבל המסתיים ברצח.

בהמשך ניפגש בילדי נח, יצחק עם אחיו ישמעאל  ואברהם עם אנשי לוט " וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ:הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה ".

כך אומר אברהם: אנחנו אחים ולכן צריך להיפרד.

ובהמשך יצחק ועשו, ואם לא די בכך, גם יוסף ואחיו.

אין אנו מוצאים בספר בראשית אחוה בין אחים, אלא קנאה ותחרות.

התחרות לא זו בלבד שאינה גורמת לקרבת האחים, אלא היא הופכת להיות בסיס המתח של הדורות הבאים, גם כן.

הנביא ירמיה מזהיר (ירמיהו פרק ט פסוק ג):

אִ֤ישׁ מֵרֵעֵ֙הוּ֙ הִשָּׁמֵ֔רוּ וְעַל־כָּל־אָ֖ח אַל־תִּבְטָ֑חוּ כִּ֤י כָל־אָח֙ עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב וְכָל־רֵ֖עַ רָכִ֥יל יַהֲלֹֽךְ.

ביטוי הנביא "כי כל אח עקוב יעקב", יותר מרומז לנו על דמותו של יעקב אבי האומה, ואולי לכן שינוי שמו לישראל, עם שאריות של יעקב, (כברכות יג.).

מפגש יעקב ועשו, מהווה לדעת הרמב"ן את אופי המפגשים לדורות: וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל.

הרמב"ן מנתח את התרפסותו של יעקב, בשליחת המתנות, באופן שלילי ביותר:

וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז). אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב:

ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים,.

ההיפך מדברי הרמב"ן בניתוחו על שליחת המסרים לעשו, כותב הספורנו :

וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין) בריוני דבן לא שבקונן:

הרמב"ן והספורנו, מביאים ראיה לשיטתם בניתוח חורבן בית שני, הרמב"ן סובר שבית שני נחרב בגלל הרצון להתחבר לרומי, ואילו לדעת הספורנו בית שני נחרב בלל בריוני בית שני, שלא רצו להתחבר לאחרים.

שתי קריאות היסטוריות שונות, שמהם אנו יכולים ללמוד, שהאדם מסתכל על ההיסטוריה ורואה בה את רצון נפשו.

הנצי"ב מוולוזין בפירושו לתורה, עוצר את רגע המפגש במילה "ויבכו", וכך הוא מסביר בפירושו:

ויבכו. שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא וכמו שרבי הי' אוהב אמתי לאנטונינוס וכן הרבה.

לימוד לקחים מסיפורי התורה

התורה מצווה אותנו:

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ. חובה היא לזכור ולהבין את ההיסטוריה.

לכאורה ניסינו ללמוד ממפגש יעקב ועשו לקחים היסטוריים ושתי תוצאות הפוכות למדנו מהם, אם כן כיצד ניתן ללמוד מימות עולם?

לימוד מההיסטוריה אינו בהסקת מסקנות ישירות, מתוך נסיון ללמוד לקחים להווה. הלימוד נותן את ה"בינו" , את הבינה, ההתבוננות והמחשבה של לקח העבר, למציאות, לא בכינון ישיר, אלא דווקא בחשיבה רוחבית ואף רוחנית, כדברי השפת אמת: זכירה היא נקודה פנימית שאין בה שכחה.

נקודת אמונה, שאין נסיון ללמוד לקח מידי ועכשוי, ושוב השפת אמת:

זכירה הוא בעומק הלב. במקום שאין שם שכחה. וכפי מה שנזכר למטה בלב איש ישראל. כמו כן נתעורר למעלה.