״המדרש והמיתוס״ זאת הברכה

ברכותיו האחרונה של משה איש האלוקים, ברכות שחותמת את התורה, מתועדת בפרשת וזאת הברכה. אלו הם הברכות האחרונות של משה שניתנות לעם ישראל כולו ממש לפני מותו. מבחינות מסוימות הפרשה מזכירה לנו את ברכתו האחרונה של מנהיג העם הקודם, של יעקב אבינו שגם הוא עבר שבט שבט ובירך, אך מה שונה היא ברכתו של משה מברכתו של יעקב. בעוד יעקב מברך את בניו, את המשפחה הקרובה שבה היה טמון וגנוז בה פוטנציאל לגוי גדול, משה מברך גוי גדול ומגובש, עם שעבר תלאות ונצרף בכור הברזל של עבדות מצרים, המוות ההמוני במדבר, ניסי יציאת מצרים וניסי ההליכה במדבר ומעל לכל מתן תורה.

כך הוא אכן פותח את ברכותיו:

דברים פרק לג פסוק א (פרשת וזאת הברכה) – ד (פרשת וזאת הברכה)
(א) וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ:
(ב) וַיֹּאמַ֗ר יְקֹוָ֞ק מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ:
(ג) אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ:
(ד) תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב:

המדרש מסביר את הביטוי השם מסיני בא:

מדרש הגדול דברים פרק לג פסוק ב (פרשת וזאת הברכה)

ד"א ה' מסיני בא. מלמד כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל חיזר על כל אומות העולם שיקבלו את התורה ולא רצו לקבל, שנאמר ה' מסיני בא. נגלה על בני עשו הרשע, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה. אמר להם לא תרצח, אמרו כל עצמן שלאותן האנשים לא הבטיחן אביהן אלא על החרב, שנאמר ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ), היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה. אמר להם לא תנאף, אמרו לו כל עצמן שלאותן האנשים אינן באין אלא מטפה שלזנות, שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (שם יט, לו), היאך אנו יכולים לקבל את התורה ולא רצו לקבל. נגלה על בני ישמעאל ועל בני קטורה, אמר להם מקבלים אתם את התורה. אמרו לו ומה כתוב בה, אמר להם לא תגנב, אמרו לו כל עצמן שלאותן האנשים אינן חיין אלא בגנבה וגזלה, שנאמר והוא יהיה פרא אדם (שם טז, יב), היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל. כיון שבא אצל ישראל, מימינו אש דת למו, פתחו כולן פיהן ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז). אמר להן אין אומה בעולם יכולה לקבל את התורה, הוי אומר אלא ישראל, לכך נאמר למספר בני ישראל (לעיל לב, ח). מנין אתה אומר שאין מלך ושלטון בעולם עד שהיה הדיבור מרתיק על פתחו שיקבל את התורה ולא רצו לקבל, שנאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קלח ד) ששמעו מסוף העולם ועד סופו.

המדרש מתאר איך השם מציע את התורה לכל אומה ואומה, הוא מתחיל עם בני עשו, עובר לבני עמון ומואב ממשיך לבני ישמעאל ולבסוף מציע לכל העולם כולו. בהצעות אלו מתגלה שהתורה אינה מתאימה לאף אומה חוץ מעם ישראל. לכל אומה יש בעיה אחרת לקבל את התורה, לבני עשו יש בעיה עם לא תרצח, לבני עמון ומואב יש בעיה עם לא תנאף, לבני ישמעאל וקטורה יש בעיה עם לא תגנב.

חשוב לציין שלא מדובר כאן בבעיות קלות, האומות עומדות על כך שאיסורי התורה בלשונם החדה סותרים נקודות מהותיות ביותר בזהות שלהן, הם אינם מסוגלים לקבל את התורה כי התורה הולכת נגד מי שהם. אך יותר מכך, מתגלה שבמקרים רבים, מדובר כאן בחלק מן האמירות האלוקיות או של האבות הקדושים לאותם אבות המשפחה של האומות.

יצחק הוא זה שמברך את עשו על חרבך תחיה אחרי שיעקב מקבל את ברכתו בערמה:

בראשית פרק כז פסוק לח (פרשת תולדות) – מ (פרשת תולדות)

(לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ:
(לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל:
(מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ:

בני עשו, מזהים ובצדק שהאיסור החד על לא תרצח אינו מתאים להם, לא משום שהם מעודדים רצח, אלא משום שהאיסור החמור שהוא מגיע בצורה כה חדה, לא מתכתב עם הייעוד שלהם שקשור לחרב. הייעוד הזה יכול להתבטא בצורה שלילית ברצח וכנראה גם בצורות אחרות, אך זה לא יכול להיות תוכן הברית שלהם עם אלוקים מאחר והזהות הזו כבר ניתנה להם במסגרת הברכה של יצחק אבינו, שברכה זו נובעת מכוחו של אלוקים. בני אדום גם יודעים שתקופה ארוכה מדי, הביטוי של על חרבך תחיה, לא היה חיובי, אלא אבותיהם אכן חיו על רצח- מה הם אומרים על אבותיהם אם הם מקבלים תורה זו? חשוב להבין, בני אדום לא דוחים את אלוקים, הם דוחים התורה שמבחינתם מוציאה לעז על אבותיהם.

בדומה ניתן לומר ישמעאל, מי שאמר שישמעאל יהיה פרא אדם, הנו המלאך בהתגלותו להגר:

בראשית פרק טז פסוק ח (פרשת לך לך) – יג (פרשת לך לך)

(ח) וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת:
(ט) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ:
(י) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב:
(יא) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְקֹוָ֖ק אֶל־עָנְיֵֽךְ:
(יב) וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן:
(יג) וַתִּקְרָ֤א שֵׁם־יְקֹוָק֙ הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי:

בני ישמעאל יש להם מסורת שמגיעה עד למלאך השם, שהיעוד שלהם הוא להיות בחוץ מה שיכול להוביל לגניבה וגזילה. ברור שלייעוד זה יש גם ביטויים חיוביים. היכולת לשכון על פני האחים כנראה קשורה לכך שמדובר במשפחה ששוכנת בחוץ, שאין לה מקום שהוא קבוע בדווקא, דבר זה מאפשר תנועה ותנודה שיכולה לתת לאחים של ישמעאל את הזכות לבית קבע בעוד בני ישמעאל מתניידים בצורת עראי. דבר זה אמור לגרום לכך שלא היה מתח מובנה ומאבק על קרקעות. אך לא תמיד זה כך ובני ישמעאל יודעים זאת, יותר מכך, עולה שאבותיהם של בני ישמעאל נהגו אחרת. מה יעשו בני ישמעאל, יקבלו את התורה וידחו את אבותיהם?

כך גם אומרים בני עמון ומואב. התורה שאסרה על זנות, מתכתבת ישירות עם ההיסטוריה של עמון ומואב, מה הם אמורים לעשות, להוציא לעז על אבותיהם?

אני מניח שכך היה עם כל אחת מן האומות בעולם. לכל אומה היתה נקודה שנגעה בנקודה כואבת בזהות היסודית של אותה אומה, נקודה שגרמה לאותה האומה לדחות את התורה.

דבר זה מוביל אותנו לעם ישראל. אין לעם ישראל שלדים בארון?!

אנו קצת מכירים את ההיסטוריה של העם שלנו, לפחות כמו שהיא מתוארת בתורה עצמה.

יש בה עריות (יהודה ותמר), יש בה ערמה (יעקב ועשו), גניבה (של התרפים על ידי רחל), גניבת נפשות (מכירת יוסף), רצח כנקמה של עיר שלמה שמלווה בביקורת חריפה (שמעון ולוי) וניתן למצוא עוד דברים.

האם בני ישראל לא חששו, כמו הגויים לכבוד אבותיהם?

המסקנה היחידה המתבקשת מדברים אלו היא שלא. יותר מכך כנראה שזו בדיוק הנקודה. עם ישראל מוכן לאש, עם ישראל מוכן להצטרף באש, עם ישראל יודע שהאש שורפת, שיהיה פה ביקורת, אבל בשביל התורה, הוא מוכן להשתנות.

עם ישראל מבין שאת אלוקים לא עובדים כמו שמתאים לאבות, או כמו שמתאים לעם כאן ועכשיו. עם ישראל מבין שאין דבר כזה תכונה מקובעת שאי אפשר להתעלות עליה. אלא שעם הכל אפשר לעבוד, את הכל אפשר לשנות, למען ובזכות התורה.

ידוע הוא שאלי יוון ואלי רומא הנם אלים דומים אחד לשני, אולי אפילו אותם אלים, אך עם שמות שונים ותכונות שונות, תכונות אשר קשורות ומתאימות לעם שעובד אותם. כך גם הפלורליזים האלילי- מיתי, כזה שמאפשר לאמץ אלים רבים כך שהם יתאימו לתכונות השונות של האדם.

לא זה החידוש של התורה. אלוקים מחדש לעולם כולו על ידי עם ישראל, שיש אלוקים אחד שמתאים לכולם, אך יש בני אדם רבים השונים זה מזה. השוני הגדול בין בני האדם יכול לדחוף אותם לחשוב שהזהות שלהם היא דטרמיניסטית, שמעשי האבות מגדירים את מעשי הבנים, שחטאי האבות הנם זהות הבנים.

כנגד גישה זו יוצא עם ישראל. הכל ניתן לשינוי, אין דבר כזה הגדרה שלא ניתנת לעילוי, אין לפחד מדבר השם. אלוקים הוא אחד והוא פונה אל כולנו למרות ובגלל השונות שלנו.

כך בוחר משה לפתוח את הברכות שלו. אותן ברכות שיכולות להישמע כמו קביעות דטרמיניסטיות על השבטים. קביעות שאי אפשר להשתחרר מהן, אינן כאלו. כל שבט, כל אדם, הכל פתוח בפניו, כל מה שצריך הוא לקבל, להתחייב, לעשות ולשמוע.

לעמוד "המדרש והמיטוס"