"המדרש והמיתוס" פרשת חוקת: מחותנים עם אלוקים

פרשת חוקת פותחת בפרשת פרה אדומה, אותו יצור מיתי שגם מטהר וגם מטמא. הסוד של פרה אדומה הינו אחד מן הסודות הידועים, בתורה, שהרי מצוות פרה אדומה מכונה חוקה ועליה אומר המדרש:

"זאת חוקת התורה" (במדבר, י"ט, ב). למה נאמר כאן חוקת? לפי שיש לבעל דין לטעון: מי נדה מטהרין לטמאים ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך?! לכך נאמר "חוקה" – אמר הקדוש ברוך הוא: "חוקה חקקתי לך, גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה".

בני האדם רוצים להבין את המצוות. מהמון בחינות, המהפכה של היהדות הצליחה. האלילות היא נגישה וקרובה, אך היא קפריזית ואנושית להחריד- כמו שבני האדם לא מובנים ופועלים על פי אימפולסים, כך גם האלים… המהפכה של אברהם אבינו שמגיעה לשיא בעם ישראל ובתורה אומרת בדיוק ההיפך, אלוקים אינו קפריזי, הוא גומל הברית והחסד, הוא מבקש מאיתנו לעשות טוב ולשנוא רע, אלוקים לא מעניש סתם ולא נותן שכר סתם ההנהגה האלוקית יש בה הגיון פנימי, היא אינה קפריזית כמו בני אדם.

לכן בני האדם מנסים להבין את דבר השם, ככל שנבין יותר מה השם רוצה, כך נצליח להתקרב אליו יותר. ידע, משמעותו קרבה.

אך שאומרים על משהו שהוא חוקה, נקודה שבלתי ניתנת להבנה, ניתן להבין מכך עקרון משמעותי, לא משנה כמה ננסה ומה נאמר על החוקה, אנו תמיד נדע ונבין שעוד לא ירדנו לטעם האמיתי של הדבר. הטעם האמיתי של המצווה גנוז מאיתנו ולעולם ישאר עמוק מדי להבנה אנושית. יש פה חינוך לצניעות, על אף שהאדם הוא נזר הבריאה, יצור המפואר בשכלו, עם כל זאת יש גבול להבנתו. אך דבר זה, בין אם נרצה ובין אם לא יוצר ריחוק, מה שאנו לא יודעים ולא מבינים מילא רחוק מאיתנו, אלא אם נקבל אותו כקפריזי, דבר שלא יעלה על הדעת.

כמובן, ניתן להרחיק לכת עוד יותר ולומר- שלא צריך לומר שלמצווה יש טעם גנוז, אלא אין לה טעם כלל, כל טעמה של מצווה היא כי כך הקדוש ברוך אמר. המצוות הן פקודות שנותן אלוקים ואנו הפקודים שצריכים לקיימן. רק מי שמקיים את המצווה כי כך אלוקים אמר, הוא עובד השם, מי שחושב שיש טעם למצווה ולכן הוא מקיימה אינו עובד השם אלא עובד עצמו. בצורה זו אנו משנים את מהות הידיעה, הידיעה היא לא ההבנה של איך המצווה פועלת, אלא ההבנה של עצם הרעיון של מצווה, של מצווה בצורה כללית, עבדות (עבדות דייקא ולא עבודה) השם.

ניתן להוסיף אופציה אחרת. ישנן מצוות שהטעם שלהן הנו ברור ומובן מצוות אלו מכונות משפטים. אך ישנן מצוות שהטעם שלהן הנו נסתר. הטעם נסתר בשבילנו, בכדי שבכל דור נעמיק למצוא את הטעם של אותה המצווה ובכל דור ננסח את הטעם מחדש בצורה שמתאימה לאותו הדור. המצוות שהן חוקה בהן מתקיימת הדרמה הגדולה ביותר של התורה, הן המצוות שקוראות להמשך ההעמקה, להמשך הבנה ולמעשה הפיכת התורה לרלוונטית בכל דור ודור. מצוות אלו מהוות פתח להעמקה של קשר שאינה עוברת דרך הבנה וידיעה פשוטה אלא דרך פעולת החיפוש עצמה, כל חיפוש מוביל למסקנה, אך אין מסקנה שהיא שלמה בעצמה ועל כן כל דור החיפוש ממשיך במקום הוא עצר בדור הקודם.

החכם באדם, שלמה המלך, מעיד על עצמו שהוא ניסה להבין את מה שעומד מאחורי מצוות פרה אדומה אך לא הצליח, כך אומר התנחמוא:

"אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז)"

בספר קהלת מעיד על עצמו שלמה שאת כל התורה הוא הצליח להסביר בכח החכמה חוץ מפרה אדומה. המדרש, מרחיב על חכמתו של שלמה:

"רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ' (מל״‎א ה, ט). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מל״‎א ג, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח, יט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מל״‎א ה, ט), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה."

החכמה שמבקש שלמה במדרש מדומה לבתו של המלך שמתחתנת עם יועץ המלך, בקשת החכמה על ידי שלמה דומה לבקשת יועץ המלך את יד בתו של המלך, דבר שהופך אותם לקרובי משפחה. כך בקשתו של שלמה את החכמה מן הקדוש ברוך הוא הופכת שלמה לכביכול בן משפחה של הקודש ברוך הוא.

לדברים אלו יש רקע בספר משלי, ספר שמיוחס לשלמה:

"א הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ. ב בְּרֹאשׁ-מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ; בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. ג לְיַד-שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת; מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה. ד אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא; וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם. ה הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים, הָבִינוּ לֵב. ו שִׁמְעוּ, כִּי-נְגִידִים אֲדַבֵּר; וּמִפְתַּח שְׂפָתַי, מֵישָׁרִים. ז כִּי-אֱמֶת, יֶהְגֶּה חִכִּי; וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע. ח בְּצֶדֶק כָּל-אִמְרֵי-פִי: אֵין בָּהֶם, נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ. ט כֻּלָּם נְכֹחִים, לַמֵּבִין; וִישָׁרִים, לְמֹצְאֵי דָעַת. י קְחוּ-מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף; וְדַעַת, מֵחָרוּץ נִבְחָר. יא כִּי-טוֹבָה חָכְמָה, מִפְּנִינִים; וְכָל-חֲפָצִים, לֹא יִשְׁווּ-בָהּ. יב אֲנִי-חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה; וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. יג יִרְאַת יְקוָק, שְׂנֹאת-רָע: גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע, וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי. יד לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה. טו בִּי, מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים, יְחֹקְקוּ צֶדֶק. טז בִּי, שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים, כָּל-שֹׁפְטֵי צֶדֶק. יז אֲנִי, אהביה (אֹהֲבַי) אֵהָב; וּמְשַׁחֲרַי, יִמְצָאֻנְנִי. יח עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי; הוֹן עָתֵק, וּצְדָקָה. יט טוֹב פִּרְיִי, מֵחָרוּץ וּמִפָּז; וּתְבוּאָתִי, מִכֶּסֶף נִבְחָר. כ בְּאֹרַח-צְדָקָה אֲהַלֵּךְ; בְּתוֹךְ, נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט. כא לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ; וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. כב יְקוָק–קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. כג מֵעוֹלָם, נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ– מִקַּדְמֵי-אָרֶץ. כד בְּאֵין-תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי; בְּאֵין מַעְיָנוֹת, נִכְבַּדֵּי-מָיִם. כה בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי. כו עַד-לֹא עָשָׂה, אֶרֶץ וְחוּצוֹת; וְרֹאשׁ, עַפְרוֹת תֵּבֵל. כז בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי; בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם. כח בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל; בַּעֲזוֹז, עִינוֹת תְּהוֹם. כט בְּשׂוּמוֹ לַיָּם, חֻקּוֹ, וּמַיִם, לֹא יַעַבְרוּ-פִיו; בְּחוּקוֹ, מוֹסְדֵי אָרֶץ. ל וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ, אָמוֹן: וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. לא מְשַׂחֶקֶת, בְּתֵבֵל אַרְצוֹ; וְשַׁעֲשֻׁעַי, אֶת-בְּנֵי אָדָם. לב וְעַתָּה בָנִים, שִׁמְעוּ-לִי; וְאַשְׁרֵי, דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. לג שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ; וְאַל-תִּפְרָעוּ. לד אַשְׁרֵי אָדָם, שֹׁמֵעַ-לִי: לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי, יוֹם יוֹם–לִשְׁמֹר, מְזוּזֹת פְּתָחָי. לה כִּי מֹצְאִי, מצאי (מָצָא) חַיִּים; וַיָּפֶק רָצוֹן, מֵיְקוָק. לו וְחֹטְאִי, חֹמֵס נַפְשׁוֹ; כָּל-מְשַׂנְאַי, אָהֲבוּ מָוֶת."

בספר משלי שלמה מביא מונולוג בשם החכמה, בו החכמה מספרת שהיא דרך הישר, הדרך המוסרית, הדרך הנכונה למשול הנו בעזרתה.

אך לאחר דברים אלו החכמה מנמקת מדוע, היא מספרת לנו שהיא קדמה לעולם, שהיא למעשה חוללה על הארץ, עזרה להכין את השמים, לשים גבול למים ועדין גם היום היא מעורבת בתשתית העולם. היא בתו של אלוקים.

יש פה תיאור בריאה שמנסה ללמד אותנו שבלב כל המציאות מצויה החכמה. יש פה תיאור בריאה שמלמד אותנו שיש סיבה למדוע העולם נברא כמו שהוא נברא ושיש סיבה לחוקיות של העולם. יש למציאות גבולות וגבולות המציאות הם שם מסיבה מסוימת, זוהי החכמה הפנימית שהפרידה בין שמים וארץ וקבעה את ההפרדה על ידי ברית הקשת שמחזיקה את השמים מחד אך גם מרחיקה את הענן, את הנוכחות האלוקית שלעיתים היא קשה ודורשת, מאידך.

כך המדרש אכן ממשיך ומתאר את החכמה, כקובעת גבולות:

כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כה, כח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם).

החכמה תפקידה לשים גבולות, לעמוד על הגבולות שמכוננים את האדם, בדיוק כמו שהיא יצרה גבולות שכוננו את המציאות. טשטוש הגבולות הנו סכנה לאדם, אך יותר מכך בתפיסה של חכמה מדובר בגדר שגורמת לכך שהאדם לא ישטוף את עצמו.

לאור דברים אלו יש להבין את הדברים של שלמה בהקשר של פרה אדומה. שלמה הוא החכם באדם והוא מבין את הגבולות שבאים לכונן המצוות, אך את פרה אדומה הוא לא הצליח להבין:

"אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח, א). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג, יט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ' (דניאל ח, טז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א, כו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח, א), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ', אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ'."

שלמה לא הצליח להבין את החכמה שמאחורי פרה אדומה- שהרי היא מטמאת ומטהרת כאחד. החכמה שמגלה לנו את הגבולות של המציאות, קשה לה לעמוד על נקודת הגבול עצמה- הגבול הוא נקודת המפגש בין הקדושה לבין הטומאה. זו הנקודה שמוכיחה שעל אף שאנו יודעים לזהות גבולות מוחלטים, אנו יודעים להסביר דברים, אנו לא יודעים איך לעמוד אל מול נקודת המציאות אשר נמצאות בתוך הענן, נקודות בהם אנו רואים שיש גבול, אך לא ברורה לנו דרך פעולתו.

האופציה היחידה מול נקודות אלו הנה פליאה, כי הפליאה מאפשרת לחכמה חופש פעולה, לפעול ללא גבול על מנת להסביר את הגבול פעם אחרי פעם. מרגע שהחכמה בתו של מלך נישאה לשלמה, לשלמה ניתן החופש. זהו חופש להמשיך ולחקור ולא להיבהל מחוסר הצלחה. חופש להמשיך לנסות ולהבין את המצוות עד בלי די, שהרי הקשר של שלמה למלך כבר לא מוגדר על ידי הצלחתו להסביר את המציאות אלא בחיבור בלתי פוסק בהיותו בן משפחה, בהיותו קרוב לא בזכות מעשיו, אלא בזכות מי שהוא.

זה החידוש שנושאת עמה מצוות פרה אדומה, לא בכך שהיא אינה מובנת, אלא שהיא שמה את החוסר בקונטקסט הנכון, החופש להמשיך ולנסות ולהבין גם אם כל הבנה שנגיע אליה היא חלקית ולא שלמה. פרה אדומה מגלה לנו שאנו לא רק מבינים את אלוקים, אלא אנו מחותנים איתו, דרך החכמה, דרך תורתו.