פרשת חוקת: פרה אדומה
מאת הרבנית נעמה פרנקל, ראש בית מדרש של מדרשת או"ת לינדנבאום – לוד
ספר במדבר – עם ישראל קרוב יותר מתמיד לכניסה לארץ, נעמדים בהתרגשות גדולה על פי הדגלים והשבטים, על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו. עוד רגע ממש יכנסו לארץ.
אך לא. כמו בכל תהליך של התבגרות ובוודאי כשמדובר בהתבגרות של עם.. ישנם משברים, יש סדקים באמון שצריכים לבנות אותם לאט לאט:
תבערה, תאווה, מרגלים, קורח, תלונות, מירמור, קושי גדול..
יש פרשנים שיגידו שיש כאן קצר באמון במשה ובאמונה בה'
ויש מי שיגידו שפתאום יש הבנה שעכשיו הכל תלוי בעם- עכשיו האחריות לבנות ולהוביל היא על העם. עליו להילחם ולעבוד קשה.. זו הבנה לא קלה שמביאה גם היא למשבר.
השנתיים הראשונות ממלאות את חמש עשרה הפרקים הראשונים
ומפרק כ' אנחנו קופצים לשנה הארבעים.
שלושים ושמונה שנים עוברות ולנו אין מושג מה אירע בהן, מלבד העובדה שהדור שהיו עבדים במצרים ימות במדבר ודור חדש יקום.
בין השנה השניה לשנה הארבעים מגיעה פרשת חוקת ומצווה על פרה אדומה.
אנו מגיעים לפרשתנו ומוצאים בה דור אחר. מדור מלא ספקות- דור שמתחיל להאמין בעצמו.
דור שעובר תהליך ובוכה על מות מנהיגיו אהרן ומרים- מתוך הערכה עמוקה למה שהיו עבורם.
דור שנלחם באומץ ומבין שעתידו בידו- נלחם בסיחון,
דור שחוטא, נענש, ולוקח אחריות על מעשיו ב"נחש הנחושת".
ננסה רגע להבין את היותה של פרה אדומה ממוקמת בדיוק שם בין שני הדורות הללו.
במדבר יט, ב: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.."
הציווי מוכר- לקחת פרה אדומה ולהכין מהאפר שלה מים שיטהרו את האדם מאבי אבות הטומאה. טומאת המת.
ניתן לומר שהפרשה נמצאת דווקא כאן כיוון שבפרשת קרח שקודמת לה- נאמרו הלכות שמטרתן לחזק את ה'שמירה על המשכן', ומצוות פרה אדומה עוסקת בשמירה על טהרת המשכן.
אפשרות נוספת- לראות את הפרשה הזו כהקדמה לפרקים שיבואו- בהם העם יטמא לטומאת מתים וייטהר לפני כניסתו לארץ: מותם של מרים ואהרן, וכן מלחמות הכיבוש הקרבות ובאות שעלולות להביא איתן מתים.
ואולי ניתן לומר ששתי האפשרויות נכונות ופרשה זו מגשרת בין טומאות המתים מדור יוצאי מצרים שמתו במדבר, למתים העתידים לבוא בפרקים הבאים של השנה הארבעים, כשפרשת פרה אדומה, המלמדת כיצד מטהרים מטומאת המוות וחוזרים לטהרת החיים, מרוממת את המציאות הזאת ונוטעת תקווה רגע לפני הכניסה לארץ.
לא כל מצווה זוכה להגדרה המיוחדת "חוקת התורה".
אם נתבונן במצווה עצמה אי אפשר שלא להיזכר בדברי חז"ל המובאים ברש"י: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה "חקה"- גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"
כלומר- לפי רש"י מוגדרת מצווה זו כ"חוקת התורה"- שכן הבסיס לקיום התורה כולה הוא האמונה התמימה בקב"ה וקבלת דבריו בלי עוררין.
מה יש בה במצווה זו?
אנו יודעים שבזכותה יכול אדם הטמא בטומאה הגדולה ביותר- טומאת המת להיטהר ולשוב אל הקודש.
מהכוזרי ניתן ללמוד שהמשותף לכל הטומאות הוא המוות:
הצרעת היא מיתה מסוימת לאיבר החולה, וכן זרע היוצא מהגוף ומאבד את פוטנציאל ההולדה שבו וכד.. כמובן כשמדובר על טומאת המת.
ניתן לראות שכל הטומאות מרחיקות. יש כאלה המרחיקות בין האדם למקדש ויש את אלו המרחיקות בין האדם לחברה ואפילו בתוך הבית – בין האיש ואשה.
טומאה מרחיקה את האדם מהאינטמיות. מקשר גבוה וקרוב.
פרה אדומה – מטהרת את הטמא למת. מביאה איתה תקווה, וחיים – וחייבת להיות תמימה.
רש"י: "תמימה – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליה' ויחזרו לתמותם".
וברקע מהדהד לנו חטא העגל שעל כך יגיד רש"י: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל"
החיבור הזה בין חטא העגל לפרה אדומה אינו סתמי. על אף שרש"י סובר שזוהי חוקה שאין לה טעם ואנו מחוייבים לעשותה בלי להבין- מוצא רש"י קישור לחטא הגדול שהתרחש רגע אחרי קבלת התורה.
העגל לא בא לתת טעם למצוות פרה אדומה – אלא בא לומר – שהחטא שם התרחש כשעם ישראל לא הצליח להתמודד עם חוסר הידיעה, עם חוסר ההבנה "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" – כשעם ישראל מציית לפרה אדומה- הוא מתקן את חטא העגל ומוכיח לעצמו ולקדוש ברוך הוא שאנו יודעים לחיות ולקיים מצוות גם כשאנו לא מבינים.
פרה אדומה – מטהרת דווקא בשל התום והאמון הפשוט הקיים בה – שיש בו שייכות והקרבה.
תום ואמונה פשוטה שלא הייתה למרגלים ולמתלוננים בתחילת הספר- ושיש תקווה שהעם הנכנס לארץ כבר יפנים וינשום אותם עמוק אל קרבו.
כשאדם טמא עובר תהליך טהרה – הוא מעיד על האמון והאהבה התמימה – מה שמאפשר אחר כך קירבה גדולה שמולידה ומצמיחה עולמות.
