פרשת חקת: נחש הנחושת, שרפים ודרקונים

פרשת חוקת הנה פרשה שיש בה מימד של סוד. החל מטקס שריפת הפרה האדומה שיש לו מקבילות רבות בתרבויות האיזור, הכאת הסלע בידי משה, מותו המסתורי של אהרן המקביל לתיאורי מות גיבורים בעולם העתיק, שירת הבאר המופלאה ועוד.

אך מעל הכל בולט אירוע שעורר בחז"ל חוסר נוחות מסיבות המובנות מאליהן ונראה כאילו נלקח כולו מעולם מיתי הסמוי מן העין:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ.  ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.  ו וַיְשַׁלַּח יְקוק בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיקוק וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְקוק, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.  ח וַיֹּאמֶר יְקוק אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.  ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.

מיד אחרי מות אהרון "קצרה נפש העם בדרך", עם ישראל, כהרגלם, מתלוננים, ובתור תגובה הקב"ה שולח בעם את הנחשים והשרפים שנושכים את ישראל. לאחר שעם ישראל מבקשים שמשה יתפלל בעדם המקרא מתאר איך מורה הקב"ה למשה (בעקבות תפילת משה) לקחת שרף לשים אותו על נס וכל מי שננשך יראה אותו וחי. משה רבינו לא מכין שרף, אלא נחש נחושת שם אותו על נס ומי שננשך והביט על נחש הנחושת אכן לא מת על ידי הכשת הנחשים.

כפי שכתבתי קודם, חז"ל חשו מאוד שלא בנוח עם פרקטיקה זו ועל כן כתבו את הדברים הבאים: 

"וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים." (משנה ראש השנה ג ח)

אך כמובן, מעיון בפשט הפסוקים, דברים אלו נראים רחוקים. יתר על כן, די ברר לנו שלא כך תפס עם ישראל את נחש הנחושת, שהרי חזקיה המלך מכתת את נחש הנחושת כיוון שישראל היו מקטרים לו:

"וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ; וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' י"ח, ד')

והמשנה בפסחים מספרת לנו שזה היה אחד משש הדברים שעשה חזקיה המלך והודו לו חכמים. 

מבחינה מאגית, פשוט להסביר את נחש הנחושת. ד"ר לאה מזור כותבת באתרה, שבמאגיקה של אותה התקופה היה מקובל שמתרפאים בעזרת תמונת המזיק שהזיק אותך יכולה לסייע במלחמה נגדו. מאגיה זו מוכרת מתרבויות רבות, ואף מן המקרא. כך, למשל, לאחר שהפלשתים סובלים ממכת עפולים ועכברים שבאה עליהם בעקבות שהיית ארון ה' בארצם, הם נותנים לאלוהי ישראל צלמי זהב בצורת עפולים ועכברים כדי להתגבר על הרעה (שמואל-א, ב-ה).

אבל ברור שיש כאן מעבר. הנחש מעורר בנו זיכרון מובהק של ימי קדם, של ימי בראשית. הנחש אינו סתם חיה, אלא אותה חיה שנתקללה על ידי הקב"ה משום שהסיתה את חווה לאכול מעץ הדעת. 

דבר זה מעלה תמהון ממשי ביחס לפרשה שלנו, מדוע אותו נחש משמש לא רק כחיה המזיקה, אלא גם כחיה שנותנת חיים? מדוע עם ישראל ממשיך להקטיר לנחש הנחושת, האם הוא לא חש בטעם לפגם בהקטרה לדמות הנחש?

הנחש מופיע במיתולוגיות מרובות. במיתוס הבריאה של תושביה הקדומים של יוון, הפלסגים, שיש בו, ככל הנראה, גם יסודות פיניקיים וכנענים, מספר על אלת כל הדברים, אם כל חי,  אאורינומה, שנולדה מהכאוס. הדבר הראשון שעשתה היה להבדיל בין שמים לים. לאחר מכן פתחה במחול חינני ומהיר על פני על הגלים.  הריקוד הלך והתחזק. האלה תפסה את הרוח שנוצרה, חיככה אותה בידיה ויצרה ממנה נחש, אופיון. הנחש הביט באלה הרוקדת, נמלא תאווה וכרך עצמו סביב גופה בשבעה פיתולים. כך הופרתה האלה מהנחש. בלובשה צורת יונה, הטילה ביצה על המים. להוראתה, כרך עצמו הנחש בשבעה פיתולים סביב הביצה עד שנבקעה לשניים. אז הגיחו ממנה כל רכיבי היקום, השמש, הירח, הכוכבים, האדמה על מלואה, הריה, נהרותיה, עציה ותושביה. האלה עולה לאולימפוס המושלג, בלווית אופיון, קובעת בו מושבה ומתבוננת ממעל בנעשה בעולם. התפארויותיו של אופיון המכריז על עצמו כבורא העולם היחיד ממאיסות אותו על אאורינומה. זו מרוצצת את ראשו במכת עקב, עוקרת את שיניו בבעיטת רגל ושולחת אותו אל מתחת לאדמה, אל ממלכת החושך. שלטונם של אאורינומה ואופיון בא אל קיצו כאשר קרונוס וריאה, הטיטנים, משליכים אותם אל הים. 

אנו מכירים גם את מרכזיותו של הנחש במיתולוגיה המצרית ולמען האמת כמעט בכל המיתולוגיות השונות, הנחש תמיד יופיע, לעיתים לטוב ולעיתים למוטב. 

אם מעיינים בתנ"ך, מפתיע לגלות שהנחש לא תמיד מופיע בצורה שלילית. אכן בפסוקי הבריאה מתקלל הנחש, אך במקומות אחרים אנו מקבלים תמונה קצת שונה. בברכת יעקב אבינו לדן, יעקב אומר לדן את הדברים הבאים:

"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט,יז). 

קשה להאמין שיעקב בוחר לקלל את דן ברגעי מותו, הדברים אינם נשמעים כביקורת, אלא דווקא כנקודת חוזקה של שבט דן.

בהמשך התנ"ך אנו פוגשים בנחש מעופף- מעין דרקון (שהנה הצורה בה מתוארת האלה הכנענית הראשית תיהמת- התהום, התוהו):

"אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיהו יד,כט).
"מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ" (ישעיהו ל,ו).

ואותו ישעיהו שמדבר על הנחש המעופף, עומד על כך שמדובר במשרתים הבכירים ביותר של האלוקות:

"שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיהו ו,ב).

"ויעוף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח" (שם,ו).

כפי שאמרנו, השרפים של ישעיהו הנם נחשים מכונפים המזכירים מאוד את הדרקונים, יצורים שבסיפורים המיתיים האנושיים לאורך הדורות נחשבים ליצורים נאצלים, יצורים "מליגה אחרת". שרפים אלו הם "נחשים טובים", המגנים על כיסא הכבוד ומסתירים את הקב"ה היושב על הכיסא. 

לעומת השרפים, ישנו את הנחש הרע, האויב האולטימטיבי של האנושות. יש כאלו שאומרים שנחש רע זה הנו "נחש בריח", "נחש עקלתון":

"בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ" (איוב כו,יג).
"בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו כז,א).

הנחש בספר איוב ובספר ישעיהו, אותו ישעיהו שתיאר את השרפים העומדים ממעל לכיסא, מתואר כאויבו של הקב"ה, אויב בו הקב"ה נלחם. הנחש מכונה התנין אשר בים, שמחזיר אותנו לתנינים הגדולים הבריאות המסתוריות מששת ימי הבריאה. 

נראה מהמקרא שישנם שני סוגי נחשים: שרפים שהנם משרתיו של הקב"ה ואל מולם לוויתן- נחש בריח- עקלתון- התנין, שהנו אויבו של הא-ל. כמובן, שאותו הלוויתן- נחש- תנין אינו באמת אויב אמיתי של הקב"ה ומסוגל לאיים עליו אלא יותר כלי משחק בידיו:

תהילים פרק ק"ד, כד-כו: "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה' – כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ… זֶה הַיָּם גָּדוֹל – וּרְחַב יָדָיִם… שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ".

הדברים מזכירים את המיתולוגיה המצרית, שם אנו פוגשים בנחש המפלצתי APEP-APOPHIS שחי במעמקי הנילוס, הנאבק באל השמש- רע. במיתולוגיה המצרית מסופר כי בכל לילה איים הנחש המסמל את כוחות החושך והסערה לבלוע את אל השמש- רע, ואולם בכל פעם הובס אפפ, שכן אל השמש זכה להגנתו של הנחש הטוב- MEHEN. יש נחש טוב ויש נחש רע. 

בפסוקים בפרשתנו מוזכרים הנחשים השרפים. ניתן גם לראות בפסוקים לעיל שהקב"ה מצווה את משה לעשות שרף והתבוננות בשרף אמורה לרפא, אך כפי שכבר אמרנו, משה אינו עושה שרף, אלא הוא עושה נחש.

ברצוני להציע לאור הדברים שנאמרו לעיל, שאכן, הצעת הקב"ה למשה היתה ליצור שרף אליו יסתכלו עם ישראל ויתרפאו. האלמנט המעניש את ישראל היה גם השרפים וגם הנחשים, שניהם הכישו את ישראל לאחר שהתלוננו על כך שמשה העלה אותם ממצרים למות במדבר ללא לחם ומים ונפשם קצה בנפש הקלוקל. שני סוגי הנחשים (הנחש והשרף), מסמלים גם את העבירה הרוחנית וגם את הירידה החומרית שחווים בני ישראל. אך משה רבינו לא יצר שרף אליו יסתכלו בני ישראל, הוא חשש, יש לו נסיון עם עם ישראל וחיות קדושות. הוא יודע עד כמה העם מתפתה בקלות לסגוד לצורות מן החי. על כן משה יוצר נחש ולא שרף. הוא חשב שהעם לא יסגוד לסמל הרוע, לאויבו של הקב"ה. משה רבינו הבין שעם ישראל לא יעמוד בדימוי חזותי של משרתי האל הנשגבים ביותר ועל כן הוא עושה נחש. זה לא באמת עזר, עם ישראל המשיך להקטיר לאותו הנחש למשך שנים רבות. 

המסר אותו מסרו לנו חז"ל שלא הנחש ממית ולא הנחש מחיה עומד בדיוק אל מול כך, לא הנחש ממית ולא השרף מחיה, אלא הכל תלוי בהקב"ה.