ענווה- תנאי מקדים לקבלת התורה

הרב נדב ניזרי, מנהל אדמיניסטרטיבי בישיבת ההסדר אור תורה מחנים ע"ש רוברט מ. ברן

בפרשתינו התורה מספרת לנו על מתן תורה, וברצוני לדון בתכונה המיוחדת של הר סיני ( או יותר נכון- התכונה שחז"ל זיהו אצל הר סיני), הענווה. זו לשון המדרש המפורסם בשם התנא בר קפרא:

דָּרֵשׁ בַּר קַפָּרָא מַאי דִּכְתִיב לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנוּנִּים יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם לָמָּה תִּרְצוּ דִּין עִם סִינַי כּוּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִים אַתֶּם אֵצֶל סִינַי כְּתִיב הָכָא גַּבְנוּנִים וּכְתִיב הָתָם אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁמַע מִינַּהּ הַאי מַאן דִּיהִיר בַּעַל מוּם הוּא.(למד מכאן- מי שהוא גאוותן-בעל מום הוא)

הענווה אם כך, היא תנאי לקבלת התורה. וכן מצינו במסכת דרך ארץ (ח,א): למה נמשלה תורה למים לומר לך מה דרכו של מים אינן הולכין למקום גבוה אלא למקום נמוך כך אין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו.

לעומת דרישה זו, לנמיכות קומה, באופן מפתיע, אנו עדים לכמה אמרות של חז"ל שלא נשמע מהן את נמיכות הקומה אותה המשנה דורשת מאיתנו. לדוגמה, האמורא מהדור השני וראש ישיבת נהרדעא, רב נחמן בר יעקב, שכסיפרו לו שאמורא אחר קרע שטר שלו הוא הגיב כך: אמר ליה דרדקא קרעיה דכולי עלמא לגבי דידי בדינא דרדקי נינהו (תינוק קרע את השטר, שכל העולם לגביי בדינים-תינוקות). או לדוגמה מה שהובא בשם התנא שמעון בן עזאי (מס' בכורות נח ע"א) בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (ר' עקיבא).

יכולנו לכאורה לחשוב שמדובר במעידה של תנא או אמורא, אבל התייחסות של חז"ל אל דמותם ומעמדם היא התייחסות כאל אנשים רמי מעלה וגדולים בדורם: על בן עזאי אמרו (ברכות נז ע"ב): שהרואה בן עזאי בחלום-יצפה לחסידות. ולגבי רב נחמן מסופר (תענית ה ע"ב) , שכשאירח את האמורא הישראלי ר' יצחק, ברך אותו ר' יצחק במשל המפורסם של אילן הנטוע תחת אמת המים, וסיים בברכה אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה; אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים, אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך. אם כן, אנו רואים שגם רב נחמן וגם בן עזאי היו דמויות לחיקוי, ונשאלת השאלה: אם בפתיחה לדברים הוצג שהענווה היא תנאי להימצאות התורה באדם, שכן התורה ניתנה על הר סיני שהיה נמוך מהרים אחרים, וחז"ל ראו בו סמל הענווה, מדוע אנו רואים גדולים מחכמינו שלכאורה לא הצטיינו במידה זו? (כמובן שיש דוגמאות רבות כאלו בש"ס).

כאן אני רוצה להציע דרך שונה להבין את מידת הענווה: בניגוד אולי למשנה שראינו ממסכת דרך ארץ, שמציגה את התנאי שהתורה תשרה עלינו ב"מי שרוחו נמוכה עליו" (וכן הוא במסכת אבות פרק ה משנה יט), אני רוצה להציג שענווה הכוונה ידיעת כוחנו. לא פחות (כמו ברוח נמוכה) ולא יותר (שזו גאווה, שהיא מום כנ"ל).

בסוף מסכת סוטה מתוארים במשנה ובגמרא, את ירידת הדורות שקרתה בעקבות חורבן הבית, ובעקבות מותם של גדולי הדורות, התנאים. המשניות האחרונות במסכת מתארות ירידות בחומר וגם ברוח. אחת הירידות במידות היא ירידה בתחום הענווה ויראת החטא: מִשֶּׁמֵּת רַבִּי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) בָּטְלָ[ה] עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא. ובגמרא שם: אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְתַנָּא לָא תִּיתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְתַנָּא לָא תִּיתְנֵי יִרְאַת חֵטְא דְּאִיכָּא אֲנָא. (אמר לו רב יוסף לשונה המשניות: אל תאמר/תשנה "ענווה", שיש אותי, שאני עניו. אמר לו רב נחמן לשונה המשניות: אל תאמר/תשנה "יראת חטא" שיש אותי, שאני ירא חטא)

אנו רואים מדיון זה, שאמוראים מעידים על עצמם שהם ענווים או יראי חטא. וזהו לכאורה דבר והיפוכו: אם ענווה זו מידה טובה, אם אדם יאמר על עצמו שהוא עניו, לכאורה זו גאווה! אלא שכפי שהצעתי מקודם: חז"ל רצו להדגיש לנו: להתרחק מענווה פסולה. לא להיות בנמיכות רוח אם אין זה מקומנו. ענווה היא  שאדם יודע מהו מקומו.

הגדרה זו של ענווה, שהיא התנאי לקבלת התורה, ושאין בה ביטול העצמי או הגדלתו מזכירה לי אמרה של חכם זן יפני , אייהי דוֹגֶן זֶנְגִ'י, (מכונה בד"כ דוגן) "הכול מתגלה במקום זה ממש, אחרי מה יש לתור?" דוגן בעצם אומר לנו: כדי להגיע להארה (במקרה שלנו: קבלת תורה) אנו לא צריכים לחפש את עצמינו בשום מקום שהוא לא המקום בו אנו נמצאים עכשיו.

במסכת אבות, בפרק השישי, המשנה מונה 48 דרכים בקניית התורה. השביעי שבהם: ענווה. העשרים ושש בהם: המכיר את מקומו.

שנזכה לענווה שאין בה גבהות לב ושאין בה נמיכות רוח. שנזכה לענווה שיש בה קבלת תורה מתוך הכרת מקומנו.