פרשת כי תבוא – כתיבת התורה על האבנים

מאת הרב שי נווה, מנהל תוכנית יחד-זהות יהודית בקהילה

חזרת עם ישראל לארצו מחייבת גם תהליך של פירוש התורה וביאורה. כך היה בשיבת ציון הראשונה בהובלת יהושע בן נון, כך היה בשיבת ציון השנייה בהנהגת עזרא ונחמיה, וכך יהיה בעזרת השם גם בשיבת ציון השלישית, שזכינו לה אנו.

בפרשתנו משה מצווה את העם (דברים כז/א-ח): "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הָעָם לֵאמֹר… וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ… וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת־הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: … וְכָתַבְתָּ עַל־הָאֲבָנִים אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב".

ואכן, כשיהושע נכנס לארץ הוא עושה את הדברים ככתבם וכלשונם (יהושע ח/ל-לג): "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: … וַיִּכְתָּב־שָׁם עַל־הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כתיבת התורה 'באר היטב' היא שלב הכרחי, משום שזמנים של תמורות כבירות במצב העם, בסגנון החיים, באיכות החיים, בקצב, בערכים, התמודדויות חדשות ועוד ועוד, מחייבים חשיבה מחודשת ויצירתית כלפי התורה. זהו תפקידם המובהק והדחוף של חכמי ישראל, לבאר את התורה, לפרש אותה, להביא אותה אל זמנם ולשונם.

כאלף שנה מאוחר יותר, בשיבת ציון השנייה, עזרא ונחמיה עשו פעולה דומה מאד, כך מתארים זאת הפסוקים (נחמיה פרק ח', פסוקים ד'-ח'): "וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל־מִגְדַּל־עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר … וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל־הָעָם כִּי־מֵעַל כָּל־הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל־הָעָם: … וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת־הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל־עָמְדָם: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". ויקראו בספר מפורש ושום שכל ויבינו במקרא, קריאה פרשנית, קריאה מושכלת, קריאה מתבוננת, שלושה פעלים שמבטאים הרחבה ועיון מחודש בתורה. חייבים לעשות את זה כששבים לציון, חייבים את זה כדי שהתורה תמשיך להיות רלוונטית לחיים, למדינה, לארץ.

כשחכמי התלמוד קראו את הפסוקים הללו, הם העמידו את עזרא בקומה אחת ובשורה אחת עם משה רבנו, כך זה בלשון החז"לית התלמודית (תלמוד בבלי, סנהדרין כא עמוד ב):

"תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילו לא קדמו משה.

• במשה הוא אומר ומשה עלה אל האלהים, בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל, מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה.
• במשה הוא אומר ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, בעזרא הוא אומר כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' (אלהיו) ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט.

ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב…"

עיון בקטע נפלא זה מהתלמוד מתאר השוואה בין עזרא למשה, השוואה שחושפת דווקא את ההבדלים והשוני בניהם. הן משה והן עזרא 'עלו', שניהם גם לימדו חוק ומשפט בישראל, אך מעבר להשוואה זו עומד דווקא שוני עצום בניהם. משה 'עלה אל האלהים' ועזרא 'עלה מבבל', עלה לארץ. משה צוה את ישראל חוקים ומשפטים שצווהו אלהים מן השמים, ואלו עזרא הכין את לבבו לדרוש בישראל חק ומשפט, מן הארץ, מליבו. שתי הדמויות הגדולות הללו, משה ועזרא, איש איש בזמנו ובמצבו לקח את היוזמה ואת האחריות לדאוג לקיומה של הברית, לקיומה של התורה בארץ. האחד הגיע בכוחו הנבואי והאחר בכוחו הפרשני, אך שניהם כיוונו ליבם להביא לקיומו של דבר השם במציאות הישראלית המתחדשת.

זכינו בדורנו לשיבת ציון השלישית, אנו חיים בעידן של תמורות מהירות, תקופה שמאתגרת את היהדות עם עולם ערכים דינמי ועם מציאות טכנולוגית בדיונית כמעט, זאת מלבד עצם השיבה אל הארץ לאחר אלפיים שנות גלות, שיבה למציאות בה על ישראל חי בארצו עם אחריות כלכלית, עם צבא והתיישבות, עם אוניברסיטאות ומוזיאונים, עם קולנוע ואומנות. כל השינויים הללו הם אתגרים אך גם הזדמנויות, הזדמנויות להתחדשות ולצמיחה.

בתפילה לגילוי האחריות הזו על ידי תלמידי החכמים של הדור, בתפילה להתחדשות התורה מתוך המפגש החי עם המציאות, בתפילה למימושה המלא של שיבת ציון השלישית.