פרשת כי תבוא – מעשרות ותרומות: הכרזה על עבודת השם
מדבורה חייט-רוט למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בשנת 2015–2016. היא בשנתה השנייה ללימודי הדוקטורט במדעי המחשב באוניברסיטת ניו-יורק, וניהלה עם מנהלת נוספת תוכנית בית מדרש קיץ לנשים בשם "בנות סיני".
האופן שבו מוציא אדם את כספו מגלה לנו לעתים קרובות רבות אודותיו – למה הוא זקוק, מה גורם לו הנאה, ומה הוא מעריך. בתחילת פרשת כי תבוא אנו למדים על וידוי מעשר – ההצהרה שעלינו להצהיר עם השלמת מחזור המעשרות. בווידוי זה אנו מאשרים כי הפרשנו מעשרות כפי שצווינו ולא עשינו בהם שימוש אסור. מדובר בהצהרה מעט יוצאת-דופן. לרוב המכריע של המצוות לא מתלווה שום וידוי ששמרנו אותן כראוי; אנו פשוט שומרים אותן כראוי. מה מייחד את המעשרות ומצריך וידוי שכזה בתום מחזור המעשר?
המעשר הראשון מבין השלושה – מעשר ראשון – ניתן ללוויים. בספר החינוך אנו למדים כי מצווה זו היא למעשה חסד לקהילה המעניק לנו את האפשרות לתמוך בלוויים ובעבודתם. כפי שציין הרב מנחם ליבטאג, הלווים אינם מצווים רק לסייע לכוהנים בעבודת המקדש, אלא גם ללמד תורה בהיותם פזורים בכל הארץ. באופן אינסטינקטיבי היינו אולי מניחים שלימוד התורה נשגב יותר מהתמיכה הכלכלית בו. אך בבראשית רבה נאמר שבברכת יעקב מופיע זבולון לפני יששכר בניגוד לסדר הולדתם מפני שזבולון היה תומך ביששכר הלומד. כלומר, הלומד תורה ראוי לכל שבח, אך המדרש גורס כי המפרנס את לומדי התורה ומאפשר את לימודם ראוי לשבח רב יותר כי הוא מרבה לימוד תורה בעולם. בכך שאנו תומכים בלוויים באמצעות מעשר ראשון, אנו תורמים לתמיכה בעבודת המקדש ובלימוד התורה, ומאפשרים את המשך קיומן של שתי צורות אלה של עבודת ה'.
המעשר השני מבין השלושה – מעשר שני – לא ניתן לאוכלוסייה מיוחדת, אלא נאכל על ידי בעליו בירושלים. ירושלים היא העיר שבו נמצא בית המקדש, מרכז העבודה. הרב ליבטאג מציין ששם היה עם ישראל מתאסף לצורך אכילת מעשר שני באקט לאומי מאחד במקום השכינה שגיבש וחיזק את האפיון שלנו כעם ה'. ספר החינוך מוסיף שגם הסיבה מאחורי מעשר שני מתקשרת לקידום התורה – בכך שאנו מתאספים יחד בעיר הסנהדרין, מקום בו פרטי ההלכה נדונים ומתלבנים מדי יום ביומו, אנו נחשפים לקולה של תורה ומשתקעים בלימוד.
המעשר השלישי, מעשר עני, ניתן לגר, ליתום ולאלמנה – שלוש אוכלוסיות שמתקשרות פעמים רבות לעוני. הדאגה לעניים היא נושא העובר במקרא כחוט השני, ושעליו מושם דגש מיוחד על ידי הנביאים האחרונים. על אף שמצוות צדקה כבר קיימת, למעשר זה יש מבנה רשמי המבטיח שהעם כולו יתמקד בחסד הזה.
בכל אחד מן המעשרות אנו לוקחים מהוננו החומרי ומייעדים אותו לעבודת ה'. אנו תומכים בלוויים העוסקים בעבודת המקדש ובלימוד תורה; אנו מתאספים יחד בעיר שבה ניצב בית המקדש כעם אחד מאוחד ולומדים מהסנהדרין; ומעניקים לגר, ליתום ולאלמנה ממעשה ידינו במקום ליהנות לבדנו מפרי עמלנו. המעשרות הם ביטויים מקסימים לאופן שבו עם ישראל מתייחס לעושרו ולרכושו – הוא מייעד אותם לעבודת ה'.
אך פעמים רבות אנו מרוויחים את העושר החומרי שלנו בעבודה קשה, ורוב האנשים אינם ממהרים לוותר עליו. מובן מאוד מדוע המצוות הללו עשויות לעורר התמרמרות ולגרום לנו להתנער מהאחריות שהטילה עלינו התורה. מסיבה זו אנו לא מצווים רק לתת את המעשרות הללו, אלא גם מצווים בווידוי מעשר – בהצהרה שקיימנו את המצוות הללו כתיקונן. ספר החינוך מציין שהדיבור על דבקותנו בפרטי המצוות הללו מעודד אותנו לשמור אותן במשנה זהירות. יתרה מזאת, במקום לשמור את המצוות האלה בשקט (ואולי אף בחוסר-רצון), התורה מצווה אותנו להצהיר על שמירתן, להכריז בגאווה מה בחרנו לעשות עם הוננו, וכיצד ייעדנו אותו לעבודת ה'.
הרב הירש מציין כי מצוות וידוי מעשר מופיעה בסוף שרשרת המצוות המובאת בחומש דברים, ובכך משמשת כסוג של סיום. התורה מתארת בפנינו מאות מצוות המנחות אותנו לקיים אורח חיים כרצון ה', ובשיאן של אותן מצוות היא מורה לנו להכריז בגאווה על האופן שבו אנו משתמשים במה שניתן לנו בעולם הזה – לא לצרכינו האישיים אלא לעבודת ה' שלנו.
