חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת כי תבוא: על ראשית ונוודות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

פרשת כי תבוא מביאה את נאומו של משה לשיא. בפרשה זו יש תיאור ממשי של ההתחייבויות שמבקש משה רבינו מעם ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא, יש את תיאור מעמד הברית הגדול הכולל שורה של ברכות וקללות- ארור וברוך שיבואו על העם אם יקשיב או ימרה את פי השם.

הפרשה נפתחת בתיאור של מצוות הבאת הראשית מה שמכונה במקומות אחרים בתורה הבאת הביכורים. בפרשתנו מודגש שהחקלאי מביא בפני הכהן את פירותיו הראשונים והכהן מניח פירות אלו על המזבח.

במהלך הבאת הראשית אומר בעלי הקרקע שהביא את פירותיו טקסט היסטורי שלמעשה מתאר את איך הוא הגיע למעמד של בעלים על הארץ שבה הוא גידל את פירות האדמה:

“א. וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ ב. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל־פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם׃ ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיקוָק אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקוָק לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח יְקוָק אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקוָק אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְקוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְקוָק אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְקוָק, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְקוָק; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְקוָק אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְקוָק אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְקוָק אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.”

כמובן, העובדה שהמילה ביכורים אינה מוזכרת כאן, היא בולטת ביחס למקומות הנוספים בהם מצווה זו מוזכרת בתורה.

בשמות כג נאמר:

טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה… רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְקוָק אֱלֹהֶיךָ

וכך גם בשמות לד:
כו רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְקוָק אֱלֹהֶיךָ
בספר במדבר מצוות ביכורים מוזכרת כחלק מן מתנות הכהונה שמקבל הכהן. כפי שכבר אמרנו, ספר דברים לא כינה את הביכורים, ביכורים, אלא כינה אותם אך ורק ראשית. בספר דברים גם מודגש מאוד תפקידו של הכהן בתהליך הבאת הראשית, מה שלא קיים בספר שמות.

הרעיון שיש להביא את ראשית ביכורי האדמה ולהקדיש אותם להשם, אינו רעיון שייחודי אך ורק לעם ישראל. בתרבויות רבות אנו למדים על טקסים של הקדשת ביכורים לאלים והודאה לאלים על עצם פרי האדמה. ישנן גם תרבויות שאומרות גם הן מעין טקסט בעת הבאתן את הביכורים.

המוטיב החוזר בכל טקסי הבאת הביכורים לאלים, הנו הצורך של האדם לפייס את האלים-

לשם דוגמא, המצרים הקדמונים היו מקדישים כל ראשית תבואה לרננת, אלת החקלאות- זאת בכדי לפייס אותה על השימוש בכוחותיה למען האדם. בתפיסה האלילית, פיוס האלים הנו הגיוני. האלים הם אלו שגורמים לקרקע לצמוח, האלים הם אלו שמאשרים לאדם לאכול ויותר מכך, כיוון שהאדם נוצר על מנת לשמש את האלים ולהשביע את רעבונם כך שהם לא יצטרכו לטרוח עבור האוכל- ראוי שכל ראשית של אוכל, תגיע קודם כל לאלים. על פי תפיסה זו, הביכורים יש בהם מימד של חולשה אל מול האלים, הכרה בכך שהאלים הם בראש שרשרת המזון- הם ולא האדם.

ברור שהתנך לא רואה כך את הביכורים. בביכורים יש מימד של אמירת תודה לאל ואמירת התודה יש בה משהו מקביל לרעיון הברכה. הבאת הביכורים היא מעין הברכה במעשה של האדם העולה כקורבן בבית השם בכדי להתקרב להקב”ה ולבקש שיברך את מעשה ידי האדם. אמנם, בברכה יש מימד של נטילת רשות- וכבר אמרו חז”ל שכל הנהנה מעולמו של הקדוש ברוך הוא ללא ברכה כאילו מעל. אך בברכה יש גם מימד של הקדשה ואכן הביכורים הופכים להיות מאכל קדוש הנאכל על ידי הכהנים- ובכך מרומם האדם את מעשה ידיו לדרגה של קודש.

אך כפי שאמרנו, ספר דברים מכנה את הביכורים ראשית. הרעיון של הראשית שונה מאוד מרעיון הבכורה. הבכורה מעידה על ברכה, על חוזק. אך על מה מעידה הראשית?

הראשית, היא הכרה בכוח הראשוני שהביא אותנו למעמד בו אנו נמצאים. כאשר מגיע החקלאי ותבואתו בידו, הוא אינו מודה על כך שהאדמה צימחה את פירותיה שהרי לשם כך הוא עבד ימים כלילות. כאשר מגיע החקלאי עם ראשית פרי האדמה הוא מחזיר את הסיפור להתחלה, לראשית של הסיפור.

התפיסה שתולה את כל הצלחת גידולי הפירות אך ורק באל, אינה התפיסה אותה מנסה הכתוב לקדם. בדיוק ההיפך, התורה מכירה בכוחו של האדם לגדל ולפעול, להצמיח ולשנות. לכן התורה מזהירה לא פעם מתפיסת “כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”. בגלל כוחו האדם יכול להתבלבל ולחשוב שהוא האדון, אם לאדם לא היה כוח, לא היה צריך להזכיר לאדם שאין זה המצב.

אך כאשר החקלאי מגיע עם פירותיו הוא עושה פעולה אחרת. הוא למעשה מתחיל לספר סיפור שלוקח אותנו מחיי הנוודות והגרות של המשפחה הישראלית- עד לרגע זה בו השם אלוקים נותן אדמה לחקלאי לגדל את האדמה. כאשר מתיישבים על האדמה ניתן לשכוח שבשורש עם ישראל הוא עם של נוודים, הוא עם שהתחיל במשפחה של נוודים נטולת קרקע- משפחתם של תרח ואברהם שבאו מארם.

אל יקל בעינינו ההבדל בין נוודות לבעלות על הקרקע, הצרכים הם שונים, התחושות הם שונות, מציאות החיים היא שונה ובטח שדרך הפניה והקשר לאלוקות היא שונה.

החקלאי עומד אל מול הכהן, אל מול הלויים, שבאים מן השבט נטול הקרקע- והוא מכיר בכך שדווקא היותם נטולי קרקע, מקרב אותם לאלוקות בצורה אחרת ממה שהוא מסוגל להתקרב. הוא מכיר בכך שהם חווים את האלוקות בצורה יותר אינטנסיבית ממנו. שהם חווים גם את ההנהגה של אלוקים וגם את ההנהגה של השם. החקלאי יודע שהכהן חווה גם את שם אלוקים גם כפי שחוו אותו האבות הנוודים, האבות נטולי הקרקע משלהם, שלא חוו את שם השם (ושמי השם לא נודעתי אליהם…). הכהן שניצב במקום אשר בחר השם, חווה גם את היות העם בעלים על קרקע בה הוא גר (אמנם לא כזו שהיא שלו באופן פרטי) אך גם את תחושת הנוודות שנעלמת מן אלו שבעלים על קרקעות.

בכדי לחוות את שם אלוקים- יש צורך לחוש כמו אבות, לחוש שוב בנוודות. זוהי זהות שמאוד קשה לאמץ בתור חקלאי, לשם כך צריך להתחבר לראשית- להבנה שהנוודות לא עזבה את החקלאי שעכשיו הנו בעלי האדמה.

אין כאן הכנעה הדומה לתפיסה האלילית וגם אין כאן את ההיבט של ברכה שיש בביכורים, יש כאן הכרה אחרת. הבנה שלעיתים בכדי לחוות ולהתקשר לאלוקות בצורה רחבה יותר מבדרך כלל- כדי להבין ולהרגיש תחושה אחרת משלך- יש לנסות ולהיכנס לדמות אחרת. במקרה שלנו, יש לקחת מפרי הקרקע על כתפיך, לחוש קצת את הנוודות ולהגיע לכהן הנווד ולספר לו את סיפור הראשית. להבין שעל אף תחושת הבעלות, מי שנותן את הארץ לאדם הוא השם אלוקים- וכפי שנאמר” אשר השם אלוקיך נותן לך” .

זהו החידוש הגדול מצוות הראשית, החזרה לראשית, שימור תחושת הנוודות שלעיתים הולכת לאיבוד בסבך הבעלות על הארץ שנותן לנו השם אלוקינו.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}