חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ פרשת כי תצא – דמעת העשוקים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

נאומו הגדול של משה מתייחס לעמונים ולמואביים שאינם יכולים לבוא דור עשירי בקהל השם. דבריו אלו מגיעים כהמשך ליחס לממזרים שגם הם לא יכולים לבוא בקהל השם:

“לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְקוק גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְקוק׃ לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְקוק גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהֹוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃ וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְקוק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְקוק אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְקוק אֱלֹהֶֽיךָ׃ לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כׇּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃ {ס} לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃ בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְקוק׃ {ס} “

למען האמת יש פה דבר הגיוני, אנו יודעים מאיפה עמון ומואב באו לעולם:

“כד וַֽיקוָ֗ק הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְקוָ֖ק מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ כה וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה׃ כו וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃ כז וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְקוָֽק׃ כח וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַֽעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃ כט וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַֽהֲפֵכָ֔ה בַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃ ל וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃ לא וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֨רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃ לב לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃ לג וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּׄמָֽהּ׃ לד וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֨אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃ לה וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃ לו וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן׃ לז וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃ לח וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃”

עמון ומואב הנם אלו שנולדו מיחסי גילוי עריות בין בנותיו של לוט ללוט. דבר זה הופך אותם בעיני המקרא, בעקבות החיבור בין לוט לבנותיו, זהה לממזרות ואוסר על ההצטרפות שלהם לקהל ישראל לעולם.

באופן עקרוני ענישה שמוטלת על הילדים בגלל ההורים, הנה דבר לא פשוט, לילדים אין שום אחריות על מעשי הוריהם ובכל זאת הם נענשים בעבורם. המדרש רגיש מאוד לדבר זה ומגדיר אותו כדמעת העשוקים שאין לה מנחם:

“וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים, דָּנִיֵּאל חַיָּטָא פָּתַר קְרָיָה בַּמַּמְזֵרִים, (קהלת ד, א): וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, אֲבוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת, וְאִילֵין עֲלוּבַיָא מַה אִכְפַּת לְהוֹן, כָּךְ אָבִיו שֶׁל זֶה בָּא עַל הָעֶרְוָה זֶה מַה חָטָא וּמָה אִכְפַּת לוֹ, (קהלת ד, א): וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, אֶלָּא (קהלת ד, א): מִיַּד עשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, מִיַּד סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶם מִכֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּמְרַחַקְתָּן עַל שׁוּם (דברים כג, ג): לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה’. (קהלת ד, א): וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְנַחֲמָן, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בָּהֶן פְּסֹלֶת אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר זְכַרְיָה אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ אָלוֹ כּוּרְסוֹן כֻּלּוֹ דְּהַב נְקֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (זכריה ד, ב): רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אֲמַר גֻּלָּהּ, וְחַד אֲמַר גּוֹאֲלָהּ. מַאן דַּאֲמַר גֻּלָּהּ, שֶׁגֻּלָּה לְבָבֶל וְגָלַת שְׁכִינָה עִמָּהֶן, כִּדְאֲמַר (ישעיה מג, יד): לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה, וּמַאן דַּאֲמַר גּוֹאֲלָהּ, פָּרוֹקָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מז, ד): גֹּאֲלֵנוּ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וּכְתִיב (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה’ בְּרֹאשָׁם.”

הקדוש ברוך הוא זה שיהיה המנחם של הממזרים. משום כך, לעתיד לבוא, הם אלו שינהיגו את הגאולה העתידית, לעתיד לבוא בשורת הגאולה תצמח מהם בהשראת הקדוש ברוך הוא שדווקא הוא יהיה גואלן.

אבל מעיון במדרשים נראה שהיחס לעמון ומואב כאסורים לבוא בקהל הוא לא רק בגלל הרקע הבעייתי שלהם, אלא בגלל המעשים שלהם שמוכיחים שהיחס שהתורה הכתיבה כלפיהם הוא מדויק וראוי מצד מעשיהם:

“על דבר אשר לא קדמו אתכם. מי דרכן להקדים האנשים ולא הנשים. וכן אתה מוצא ביתרו (שמות ב׳:כ׳) ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. לפיכך זכה להקרב בישראל. מיכן אמרו גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים. יתרו היה רחוק ונתקרב ועמון ומואב היו קרובים ונתרחקו וכו’, בפרק כל ישראל יש להם חלק. גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה’ עד עולם בגזירה שוה, מה כאן עד עולם אף ממזר עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. מיכן אמרו אפילו המלך באכסניותו צריך עזרה שהרי ישראל היו אוכלין את המן ושותים מי הבאר ואעפ״כ כתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. בוא וראה כמה בין בני עשו לבני לוט כתוב בפרשת אלה הדברים (דברים ב׳:כ״ו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון. אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי וכתיב (שם) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר. ולא אבה סיחון וגו’. מלמד שבני עשו עשו להם שווקים ומכרו להם. אבל בני לוט לא די להם שלא נתנו להם בחנם וגם לא הקדימו להם בכסף כמו שעשו בני עשו אלא ששכר עליהם את בלעם בן בעור דכתיב על דבר. זו עצת בלעם. וכן הוא אומר (במדבר ל״א:ט״ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. בדבר קל. בדרך. בשעת צרתכם. בצאתכם ממצרים. בשעת גאולתכם ועיניכם לעליונה. ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור. גנאי לו לבלעם:”

עמון ומואב לקו במידת החסד, בעוד יתרו שמגיע מן המדיינים ומשפחת הקייני, משפחה שאינה קרובה לעם ישראל זכה על ידי החסד להתקרב לעם ישראל, עמון ומואב על ידי אי עשיית החסד מוציאים את עצמם מורחקים מעם ישראל. יותר מכך, מואב שכרו על עם ישראל את בלעם בין בעור שיקלל את ישראל. בלעם, שלאחר שנכשל בקללות, נותן עצה לפתות את ישראל בעריות.

הקשר בין עמון ומואב לעריות, מובא עוד יותר בעומק במדרש אחר:

“רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ירמיה נא, נא): בּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה’, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, נִכְנְסוּ עִמָּהֶם עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א, י): יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ. נִכְנְסוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמָצְאוּ שָׁם שְׁנֵי כְּרוּבִים, נָטְלוּ אוֹתָן וְנָתְנוּ אוֹתָן בִּכְלִיבָה וְהָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתָן בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וְאוֹמְרִים, לֹא הֱיִיתֶם אוֹמְרִים שֶׁאֵין הָאֻמָּה הַזֹּאת עוֹבֶדֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, רְאוּ מַה מָּצִינוּ לָהֶם וּמָה הָיוּ עוֹבְדִים, הָא כָּל אַפַּיִּין שָׁוִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כה, ח): יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ב, ט): לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹּם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה, כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה. דָּבָר אַחֵר, (ירמיה נא, נא): בּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה, אֵלּוּ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, אֵלּוּ תִּשְׁעָה בְּאָב. כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה’, חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן שֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.”

עמון ומואב נכנסים לקודש הקודשים ומוציאים את הכרובים לרחובה של עיר. לא סתם הם מוציאים דווקא את הכרובים, מצד אחד הכרובים אכן מזכירים לנו את העבודה זרה, אך מעבר לכך. על הכרובים נאמר שהם מעורים זה בזה שישראל עושים רצונם של מקום. הפן המיני הלא תקין שמאפיין את הולדת עמון ומואב- מושלך על ידם על עם ישראל.

גם החוסר במידת החסד של עמון ומואב עומד בניגוד חריף על הנסיון שלהם לפתות את ישראל בזנות, הזנות היא תיעול לא נכון של מידת החסד, אישה זונה הנה אישה אשר מוכרת את חסדיה, וחסדים כאלו משליכים עמון ומואב על ישראל בכדי להכשילם.

ובכל זאת, למרות כל הנאמר עד כה על עמון ומואב באה הדרשה המפורסמת במסכת יבמות:

“כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית”

דמעת העשוקים של עמון ומואב קבלה מקום, על אף הנאמר עליהם, מתגלה שיש להם דרך לבוא בקהל השם. העמונית והמואבית הן לא רק תוצר של חסד משתולל אלא גם חסד הניתן לתיעול למקומות טובים- שמהם בהמשך צומחת מלכות בית דוד.

פרופ’ מרדכי רוטנברג טוען שהסוד של המואביות והעמוניות הוא הפיתוי. הפיתוי הוא אקט שיכול להוביל לתוצאות שליליות, אך מצד שני הוא גם מציע משהו אחר לחלוטין, הפיתוי אם מעדנים אותו, הוא דרך ליצור קשר, לתפוס את תשומת הלב בלי כפיה ובלי אלימות אלא מתוך בחירה:

“מהותו של הפיתוי היא שהוא אינו כופה דבר. הוא מציע מה שברצונו להציע, ומאפשר לבן שיחו לקבל או לדחות את ההצעה.” (מרדכי רוטנברג, להציל את המונותאיזם : מבוא לגיור חברתי עמוד: 74)

ואכן הפיתוי אינו חד כיווני אלא מחייב דיאלוג:

“תהליך הפיתוי חייב להיות דיאלוגי. כדי לגרום לצד המחוזר להתאהב במחזר אין זה מספיק לכפות את עצמך על הצד המחוזר. אדרבה, עליך להקסימו ולהרשימו עד שייווצר ביניכם מצב של תלות הדדית, שבמהלכו כל צד לומד איזו מנגינת נבל עשויה למנוע את תחושת הניבול הנחשפת בתהליך האונס האימפריאליסטי הכובש ברמת היחיד וברמה הקולקטיבית. כך, אליבא דקירקגור, על הגבר “לשורר” (מלשון משורר) את דרכו ללב הנערה ולא “להשתרר” עליה. (מרדכי רוטנברג, להציל את המונותאיזם : מבוא לגיור חברתי עמוד: 75)

בניגוד למודל האגרסיבי של השתלטות וכפיה, הפיתוי הוא לבו של הקשר הרומנטי, של הפעולה שיכולה להתפתח בהמשך להיות אהבה:

“אפשר לדבר על שני מודלים של מיניות, שהרי מיניות היא תמיד חזרה אנושית על פעולת הבריאה האלהית. המודל הראשון נובע מן התפיסה שכל תהליך בריאה חייב בהכרח להתחיל בפעולה חד צדדית של “האצלה”. האל מאציל מאורו על החלל הפאסיבי שסביבו, חודר לתוכו ובורא בו את בריאתו. נובע מכאן מודל מיניות שגם הוא מבוסס על “חדירה ופליטה”, והוא נושא עמו, מעצם הגדרתו יותר משמעויות “אגרסיביות” בכל הנוגע לדפוסי הולדה ויצירתיות. מולו עומד מודל המיניות הנובע מדימוי של בריאה המתחילה בפעולה של צמצום עצמי. לפי המודל הזה, הבריאה מתחילה ממצב של אחדות, הכוללת – באופן פוטנציאלי – כל מה שעתיד להיווצר בתוכה בהמשך התהליך. על פי רצף סידורי זה מתחיל תהליך בריאה זה בצמצומו של א’, על מנת לפנות מקום להתגלותו של ב’. החלל שנוצר על ידי הצמצום הזה נועד להכיל כלי קיבול, שיאפשרו בהמשך את איחודו של א’ עם ב’ כשותפים למעשה היצירה המאוחד.” (מרדכי רוטנברג, מבוא לגיור חברתי, עמוד: 116)

ביהדות אנו לא מכירים במודל של הרצח והאונס האדיפלי של המיניות, אלא במודל עדין יותר של פיתוי ברוח של שיר השירים, כזה שמעורר את האהבה. הקבלה של המואביות והעמוניות לקהל ישראל מראה שאפשר לעדן את החסד, אפשר לעבוד איתו, להיות עמו בטובה. המיניות הבלתי פתורה של עמון ומואב, מוצאת עידון בפיתוי שמפתה רות את בועז, פיתוי ממנו מגיע המשיח, בנעמה העמונית, אשתו של המלך שלמה ואמו של המלך רחבעם.

אולי זה הביאור של האגדה המוזרה של האגדה המוזרה במסכת עבודה זרה דף מד עמוד א, שכל מלך מבית דוד נבדק עליו האם השיקוץ של מואב, כמוש, מתאים לראשו או לא, רק מי שכמוש מתאים לראשו הופך למלך. הראש משתלט על הפיתוי ומכוון אותו לטובה. מי שעומד בפיתוי של עמון, מי שמסוגל לנתב את הפיתוי לטובה, הוא זה שראוי להיות מלך מבית דוד.

ניתן לומר שזאת היא הסיבה שדרך ההכנסה של משפחת הממזר לתוך הקהל, היא דרך נישואים עם גרת צדק. שהרי האידיאה של הגיור מתגלמת ברות המואביה, מי שמכניסה איתה את הפיתוי המואבי לקהל השם. הדיאלוג שמגיע עם הפיתוי מציע מודל אחר של הנקודה הכואבת ביותר לאדם, ליצר עצמו, לא עוד אלימות אדיפלית, אלא פיתוי שיכול להתגבר על דמעת העשוקים.

לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}