פרשת כי תצא – "כי יישבו אחים יחדיו…": להגביל איסורים שהותרו
מרינה ריבלין, במקור מצרפת, למדה בתוכנית חו"ל של מדרשת או"ת לינדנבאום משנת 2015 עד שנת 2017, ועלתה ארצה באופן רשמי בשנת 2016. מרינה עשתה שירות לאומי במשטרת ישראל ומשלימה כעת תואר במשפטים וביחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית.
פרשת כי תצא עמוסה מאוד. משה מגיע לסוף נאומו העיקרי בערבות מואב בשנה ה-39 לנדודיהם של בני ישראל במדבר. הוא פונה לדור חדש שעומד להיכנס לארץ ישראל, בניהם של אלה שיצאו ממצרים והיו בהר סיני.
אם לעתים נאומו של משה הוא היסטורי וכללי, הרי שבפרשת כי תצא יש בו ממד משפטי מאוד. נמנים בה מספר עצום של חוקים ונושאים, מהם ידועים מאוד כמו אשת יפת תואר, בן סורר ומורה, שילוח הקן או מחיית זכר עמלק.
חוק ידוע נוסף הוא חוק הייבום (דברים, כ"ה, ה'-י'). הוא נרמז בסיפורם של יהודה ותמר (בראשית, ל"ח, ח') אך מופיע לראשונה כמצווה בפרשתנו. הציווי הוא כדלקמן: כאשר אדם נפטר מבלי שהעמיד צאצאים, אחיו צריך לשאת את אלמנתו. את החוק האוסר על אדם לשכב עם אשת אחיו מניחים במקרה הזה בצד.
הטקסט בחומש דברים מציין את אחת המטרות העיקריות (אך לא היחידה) של הייבום: הנצחת שמו של הנפטר, "וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים, כ"ה, ו'). אבל איך מנציחים את שמו של אדם? איך משמרים את מורשתו, יוצקים לתוכה תוכן ומעבירים אותה הלאה?
"כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו…" (דברים, כ"ה, ה'). נקודת הפתיחה של הייבום היא שהאחים יישבו יחד. אם עוצרים לרגע ומהרהרים בשלוש המילים הללו, צפים ועולים אין-ספור סיפורים משפחתיים המשקפים את המורכבות והיופי שבגיבוש משפחתי, את הייחודיות והשוני בין אחים, את הקרבה והריחוק ביניהם. הטקסט מתעקש: האחים הללו חיים יחד.
חז"ל ילמדו מאותן מילים שאם אח נולד לאחר מות אחיו, אין הוא מצווה לייבם (מסכת יבמות, פרק ב', משנה א'). זה הגיוני, רק אח שחי עם אחיו יידע כיצד להנציח את שמו. כדי לדעת באמת מי היה הנפטר, צריך לגור יחד בכפיפה אחת. על האחים לחוות את ההבדלים ביניהם ואת זהויותיהם המשותפות אך הנפרדות.
התורה מודעת לכך שלא כל הגברים מסוגלים לקבל על עצמם לייבם. אך על אף שהפסוקים מייצרים פתח מילוט מן הציווי – טקס החליצה – ברור מאוד שהתורה אינה רואה אותו בעין יפה. מהות הטקס היא השפלת האח המסרב להנציח את שם אחיו.
מצד אחד נראה שהתורה מכירה בכך שאדם לא יסכים להקריב את זהותו האישית לטובת זו של אחיו, או יסרב לטלטל את משפחתו ולשאת לאישה את אשת אחיו. מצד שני, התורה מגנה את אותו סירוב.
אם התורה בעצמה מוכנה לשלם מחיר כדי להנציח את שם הנפטר ומאפשרת דבר שבאופן כללי נחשב לאחד החטאים החמורים ביותר (גילוי עריות), יש גבול לטלטלה שמעבירים את המשפחה. ואכן, מסכת יבמות פותחת במקרים שבהם אין ייבום. היא מונה מקרים שבהם האלמנות קשורות לאח החי שבהם נאסרים נישואיהם ואין לייבמן (לדוגמה אלמנה שהיא בתו של האח החי. לו היה מייבם אותה, הייתה נישאת לאביה).
כלל מעניין עוד יותר הוא שהצרות – האלמנות האחרות – על אף שאין הן אסורות לאח החי – פטורות גם הן מייבום.
ייתכן שמה שמונח כאן על הכף היא הדינמיקה המשפחתית. קל להבין שדינמיקה משפחתית שבמסגרתה נישואי בעל ואישה הם גילוי עריות, כגון אב ובתו, תהיה בעייתית. הייבום מפר את חוקי המשפחה המוכרים ומאפשר לאדם לשאת את אשת אחיו, אך אל לו לעשות יותר מזה.
אשר לצרות, גם כאן ניתן לטעון שהמטרה היא להגן על הדינמיקה המשפחתית. הצרות הכירו את האלמנה האחרת, הן גרו עמה באותו בית וחלקו עמה את אותו הבעל. מערכת היחסים שלהן איתה, והקשר שלהן אליה, יהפכו את הנישואים החדשים כתוצאה מהייבום לבלתי-נסבלים.
התורה מאפשרת דבר שלא יעלה על הדעת – גילוי עריות – לצורך הנצחת שם. אך גם לפתרון הזה מוצבים גבולות, אין לקיימו בכל מחיר, ככל הנראה כדי להגן על הדינמיקה המשפחתית.
מרתק להבחין שהמשנה המפורסמת המתארת את אנשי בית הלל הנישאים לנשות בית שמאי ולהיפך למרות המחלוקות הבסיסיות ביניהם מופיעה (בין יתר המקומות) בדיוק בהקשר שלנו! בית שמאי חולקים על בית הלל ומאפשרים לצרות להתחתן עם האח החי.
האמירה ההיסטורית המפתיעה של המשנה לגבי הנישואים בין יוצאי בית הלל ובית שמאי, תוך קטיעת הרצף המשפטי, מרמזת אולי ללומד שכאשר חושבים על הדינמיקות המשפחתיות המורכבות הללו ומגבילים את מצבי הייבום, חשוב שלא להיגרר למחשבה שכל הגבלה המושתת על נישואים תקפה באותה המידה.
מחלוקות הלכתיות הן עוד דוגמה קיצונית לדינמיקה משפחתית מסובכת, אך אין בהן כדי להצדיק הגבלה על יצירת משפחות שכאלה. התורה הייתה מוכנה לכופף את החוק הכללי כדי להשיג מטרה אחרת, אבל אין לכופף אותו באופן מקל יותר – תוך טלטול הדינמיקה המשפחתית. באותה מידה אין להחמיר ולהוסיף הגבלות על נישואים בשל מחלוקות הלכתיות.
