"הפרשה והמיתוס" פרשת כי תצא: נדר אל מול גורל
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
פרשת כי תצא מתחילה בפרשת אשת יפת תואר, פרשיה קשה מאוד מוסרית שעליה אמרו חז"ל "שדיברה התורה כנגד היצר הרע", דהיינו, הם לא היו מוכנים לקבל את העמדה שפרשה זו היא אכן הלכה למעשה. ברור, שפרשית אשת יפת תואר אינה באה לעודד חטיפת נשים משדה הקרב לשלל. חז"ל הביעו את הסתייגותם מרעיון זה בדרך נוספת באמרם שמי שאכן יקח אשת יפת תואר סופו שיצא ממנו בן סורר ומורה שגם הוא מוזכר בפרשתנו.
דרשת חז"ל הידועה שדברה תורה כנגד יצר הרע, הנה דרשה מרתקת. עומד מאחוריה רעיון עמוק ביותר שיש לאדם בחירה אם לחטוא או לא, שיש בידי האדם להחליט על גורלו, שגורלו נתון בידו. התורה מבינה את הפיתוי ומנסה לעזור לאדם שלא לחטוא ועל כן היא מתירה (בהתאם למוסר הנהוג אז) את אשת יפת התואר. כפי שאמרנו קודם, בימינו בחירה זו אינה בחירה לגיטימת וגם חז"ל חשו בכך.
אך יש להודות שרבים לא חושבים שהאדם אחראי לגורלו.
למען האמת, רוב ההשקפות הרוחניות מדעיות לאורך ימות המחשבה האנושית, נטו לכיוון הדטרמיניזם. בין אם בתקופה החדשה בה מקובל לתלות את הפעולות של האדם בדחפים שלו, בגנטיקה שלו ובאיך שההורים גידלו אותו, וכלה בתפיסה הדתית אשר טוענת שהכל מוכתב מראש (המכתוב הידוע באיסלאם ויש אף הטוענים בתפיסה הנוצרית פרוטסטנטית).
בעולם העתיק התפיסה הדתית שגרסה שהכל מוכתב מראש היא תפיסת הגורל, תפיסה המסתכלת על האדם כחלק קטן מתכנית גדולה המוכתבת מראש ושהוא רק נוטל בה חלק. הגורל מיוצג על ידי שלוש אחיות- המוריות, אשר עליהן אפילו לאלים אין שליטה.
לאחיות אלו יש מקבילות במיתולוגיה הרומית במיתולוגיה הנורדית (הנורנות), וגם במיתולגיות אלו- כולם, כולל האלים נתונים תחת שלטון הגורל. זוהי הליבה של התפיסה הפטליסטית. לכאורה, האדם הפשוט לא מבין תפיסה זו לעומק, אך באופן מרתק, תפיסה זו הולכת ומתבררת יותר ויותר לאדם דווקא כאשר הוא נהיה יותר קשור לאלים, יותר קשור לכוחות גדולים ממנו. שהאדם מתחיל באלים הוא מרגיש שהוא חלק ממשחק גדול יותר, הוא מרגיש שלא משנה מה הוא יעשה, הדברים לא תלויים בו. לעיתים הוא שומע זאת מהאלים עצמם, שמודים שגם הם תחת הגורל ועל כן גם כוחם הוא מוגבל.
דווקא הניתוק מן האלים, שנובע כתוצאה מכך שבני האדם מבחינת האלים הם יצורים חסרי משמעות, מאפשר לאנושות לחמוק מהתחושה כאילו הכל קבוע מראש ולחיות באשליה של בחירה חופשית.
מבחינה זו, התנך שחלק משמעותי מן המסר שלו הנו הקשר בין האדם לאלוקים, יש בו היבט מרתק של קשר לאלוקות אשר מתבטאת בתפיסת השכר ועונש שלו, תפיסה של בחירה ומשמעות המעשה.
ניתן לראות דוגמאות מובהקות לכך בפרשה שלנו דרך בחינה של שתי מצוות שונות אחת מן השניה, מצוות המעקה והיחס לנדרים.
התורה מצווה על הבונה בית חדש, לבנות מעקה:
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
החובה לבנות מעקה ובכך למנוע את הנפילה של הנופל, האדם מצווה שלא להחזיק חפצים מסוכנים בביתו. הסאב טקסט של חובה זו הנה ההנחה שגורלו של האדם לא נקבע מראש, שהרי אם גורלו נקבע מראש אין זה משנה אם היה מעקה או לא, מי שהיה אמור ליפול היה נופל.
דברים דומים ניתן למצוא בתפיסת הנדר של התורה.
כב כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיקוק אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי-דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְקוק אֱלֹהֶיךָ, מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ, חֵטְא. כג וְכִי תֶחְדַּל, לִנְדֹּר–לֹא-יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. כד מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיקוק אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, בְּפִיךָ.
אנו יודעים מה הוא נדר. הנדר הוא התחייבות נוספת מעבר לתורה שלוקח על עצמו האדם למען עבודת השם.
אך מדוע שהאדם ירצה לידור נדר? מה הוא האינטרס של האדם לקחת על עצמו מעבר למצוות התורה למען הקב"ה?
התשובה לכך קשורה בקשר עמוק לתפיסות עליהן דיברנו. בעולם העתיק התפיסה הרווחת היתה שגורלו של האדם קבוע מראש. האדם נמצא במסלול מסוים שהתווה על ידי הגורל (במיתולוגיה נאמר שאלות הגורל תוות בנול את גורלו של האדם) והוא לא יכול להשתחרר ממנו. מה יעשה האדם במידה והוא רוצה לנצח את הגורל? במידה והוא רוצה לשנות את גורלו?
התשובה לכך היא מצמררת. בכדי לחמוק מן הגורל אנשים היו מקדישים את הילד שלהם לקרבן והקרבה זו היתה כה משמעותית, עד שהיא היתה מסוגלת לשנות גורלות. התוצאה של קבלה קיצונית זו של האדם על עצמו היתה שוברת את הגורל של האדם ושמה אותו על מסלול אחר.
הד לדברים אנו מוצאים בסיפורו המפורסם של מלך מואב כאשר ראה שסגר עליו המלך יורם את הדרך ועירו הולכת להיכבש:
"וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה ויקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו, ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ"
רק פעולה קיצונית כמו הקרבת הילד יכולה לשנות את גורלו של מלך מואב.
יש הרוצים לראות בנדרו של יפתח שיעלה לעולה את היוצא מביתו ראשונה- גם כפעולה מעין זו. יפתח יודע שגורלו הוא להיות אחד בקצה המחנה, לא מנהיג, לא מצביא ולא מנצח. בכדי לשנות את גורלו ואכן לנצח במלחמה בבני עמון הוא יקריב את הראשון שיצא מביתו ואכן אחר הנצחון יוצאת בתו והוא אכן מעלה אותה לעולה (על פי פשט הפסוקים). יש הטוענים שפעולה זו הנה הד לתפיסת הגורל שחדרה לתנ"ך ורווחה בקרב בני גלעד.
התורה מסתייגת ומתנגדת לרעיון של קורבנות אדם בהדגשה על קורבנות של הורים את ילדיהם. האיסור על פולחן המולך מופיע בתורה פעמים רבות. זהו אחד מן הדגלים של התנ"ך בניגוד לתרבות המצויה סביב.
מבחינת התורה הנדר אין תפקידו לשנות את הגורל של האדם בעולם המיסטי. תפקיד הנדר הנו לפעול על האדם בתחום הראלי. אך אם מאמינים בגורל הדרך היחידה לשבור אותו, הדרך היחידה להשתחרר מן הלפיתה שלו היא על ידי מעשי קיצון כה חמורים של העלאת ילדים לעולה.
התורה, מכירה את מערכת הנדרים, היא מכירה בכך שהאדם מקבל על עצמו נדרים בכדי לשנות את נתיב חייו. אך קבלת הנדר שהאדם מקבל על עצמו אין עניינה לעסוק בתחום הגורלי מיסטי. האדם לא כבול בגורל- יש לו בחירה חופשית. מטרת הנדרים היא שהאדם ישנה את ההתנהלות שלו ויעגן את השינוי אל מול האלוקים.
התורה מדגישה שהנדר הוא מוצא שפתיו של האדם ומשם הוא מקבל את תוקפו. כפי שאמרנו, הנדר אינו פועל כפעולה מיסטית שמטרתה לשנות את הגורל, אלא עניינו הוא אחריותו האישית של האדם על דבריו והקישור של הקב"ה עליהם. האדם מתחייב לדבר מסוים אל מול האלוקים ואל לו לשבור את ההתחייבות שלו. הנדר אכן מבטא את ההתקרבות של האדם אל האלוקים, אך דבר זה לא גורם לו לחשוב על אפסות דרכיו ועל חוסר המשמעות שלהם, אלא להיפך, הדבר נותן משנה תוקף למילותיו.
הנדר, הוא רצון לפעולה אנושית של קרבה אל האלוקים, קשירת מעשה שאינו מצווה לתוך תחום המצווה. אך בניגוד לתפיסות המיתיות, בהם הקרבה לאלים גורמת לאדם לחוש שהדברים אינם תלויים בו, שהוא תחת שלטון הגורל, הנדר- מטיל אחריות נוספת על האדם, מדגיש את החופש שלו, מדגיש שגורלו נמצא בידיו.
