"המדרש והמיתוס" פרשת כי תשא: הצדקה אל מול בושת הפנים- חרות הלוחות

פרשת כי תשא הנה מן הפרשות הקשות ביותר של התורה בפרט ואולי בזיכרון הדתי בכלל. לאחר מעמד הר סיני, הצו הראשון על בנית המשכן, חוטא עם ישראל בבנית עגל מסיכה. רבים ניסו להסביר איך חטא העגל אינו כמו שהוא נראה- דהיינו לא חטא של עבודה זרה, אלא משהו אחר. ראיות רבות הובאו לכך, החל מחוסר ההתייחסות לעגלי ירבעם כעבודה זרה, הטענה שצורת העגל היא למעשה צורת הכרובים ועוד.

אך לאחר כל ניסיונות הצידוק, אנו עדיין נשארים עם חטא לא פשוט שחוטא עם ישראל, בעוד משה נמצא על הר סיני. ישנם מדרשים רבים שעוסקים בחטא, אך המדרש שלפנינו לא עוסק בחטא אלא בכך שאלוקים מאפשר לעם ישראל בכלל לחטוא:

"יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים בַּיָּם, וְכַסְפּוֹ שֶׁל פֶּסֶל מִיכָה עוֹבֵר בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה י, יא): וְעָבַר בַּיָּם צָרָה, וְהָיָה הַיָּם נִקְרַע לִפְנֵיהֶם, הֱוֵי: לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נָאֶה הָיָה לַאֲבוֹתֵינוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְלוֹמַר (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שֶׁמָּא נָאֶה הָיָה לָהֶם לוֹמַר (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֶתְמָהָא, אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה יוֹרֵד מִלְּמַעְלָן, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ (שמות לב, יז): קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר לוֹ משֶׁה (שמות לב, יח): אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, (שמות יז, יא): וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. (שמות לב, יח): אֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ, מַהוּ (שמות לב, יח): קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, קוֹל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עָמְדוּ וּפֵרְשׁוּ אוֹתָהּ (נחמיה ט, יח): אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם, חָסֵר כְּלוּם, מַהוּ (נחמיה ט, יח): וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת, חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין שֶׁהָיוּ שָׁם, וְאַחַר כָּל מַה שֶּׁעָשׂוּ לֹא הָיָה הַמָּן צָרִיךְ לֵירֵד, אֶלָּא מַה כְּתִיב (נחמיה ט, כ): וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם, הֱוֵי: לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שָׁלוֹם וְדַיֶּךָ עַד כָּאן וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין מִן הַמָּן וּמַקְרִיבִין לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ, וְחוֹזֵר וְיוֹרֵד בַּיּוֹם הָאַחֵר, הֱוֵי: לְךָ ה' הַצְּדָקָה, דָּבָר אַחֵר, לְךָ ה' הַצְּדָקָה, אָמַר רַבִּי לֵוִי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין לְמַטָּה וְחוֹקְקִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְהַכְעִיס לְיוֹצְרָם, כְּדִכְתִיב (שמות לב, ד): וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָן וְחוֹקֵק לָהֶם לוּחוֹת לָתֵת לָהֶם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ, הֱוֵי: לְךָ ה' הַצְּדָקָה." (שמות רבה לט)

מהמדרש עולה שעם ישראל משתמש בניסיו של האלוקים על מנת לחטוא, הכסף של פסל מיכה עובר בים סוף, המן מוקטר לעבודה זרה ועוד. לא זאת בלבד, בזמן שישראל חוקקים את בחרט את העבודה זרה, הקדוש ברוך הוא חוקק את הלוחות. דברים אלו ממלאים אותנו הקוראים במבוכה גדולה, ההשוואה בין מעשה השם לבין מעשינו, לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים אומר המדרש. מצד אחד אין סימטריה בין מעשי האלוקים לבין מעשי ישראל, אך אי אפשר להתעלם מכך שכן יש פה ציפיה פנימית לסימטריה. יש ציפיה שהאדם יחכה את מעשה אלוקים. כוחו של האלוקים אינו בר השוואה לאדם, אלוקים אינו משחק במשחק הכוחות הטבעי. אך למרות זאת ישנה ציפיה ובקשה מישראל, לעילוי מוסרי. לא לקחת את הטוב שעושה אלוקים ולנצל אותו לרע, למה שנראה לנו כטובה רגעית שלנו, ללא בושה, אלא להבין את הצורך של אלוקים שמעשיו ישמשו לטובה ולא לרעה. לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים.

ההנגדה בין צדק לבין בושה היא מרתקת, אין פה אתיקה שמסתכלת על האשמה ועל תחושת האשמה כעל המטרה המרכזית של חיי האדם, אתיקה כזו נובעת מן התפיסה שהאדם תמיד אשם ואין לו דרך אלא להיות אשם בכל מה שהוא עושה, זוהי תיאולוגיה ואתיקה של חטא קדמון ומובנה. האשמה מגיעה כאלטרנטיבה לצדקה. האדם מסוגל לעשות צדקה והוא אינו עושה ועל כך מגיעה האשמה, מרגע שיחדל לחטוא ויותר מכך יתנהג בצורה של צדק, בצורה המאפשרת לאחר לחיות ולעשות כדרכו מבלי לחשוש לתוצאות מעשיו בגלל המעשים של החוטא, מבלי לחשוש שמעשיו הטובים ינוצלו לרעה, יתגלה שגם האדם יכול להתנהל בצדק. התנהלות בצדק כלפי האלוקים היא לא לנצל את יצירותיו לרע. זהו חלק מן ההסכמה השקטה שמוסכמת בין הבורא, לבין הברואים שמסוגלים לפעולה חופשית.

אנחנו מכירים את שאלתו הידועה של אפלטון בדיאלוג ׳אותיפרון׳, האם דבר הוא טוב מפני שהאלים ציוו עליו, או שהאלים ציוו עליו מפני שהוא טוב? בתפיסה של התורה שאלה זו אינה רלוונטית כלל. שאלה זו רלוונטית רק בעולם בו האלים אינם בוראי העולם. בתפיסה המיתית, העולם הוא קדמון והחומר נצחי. לאלים אין סמכות מיוחדת, למעט נקודה אחת משמעותית, האלים הם הכי חזקים, הכי גדולים והכי מעוררי יראה, האלים הם בעלי הכוח. בעולם כזה, צדק אפלטון, במיוחד לאור היכרותו עם המיתוסים על מעללי האלים, שיש לעשות אבחנה בין כוח לבין מוסר. האלים הם הכי חזקים, אבל אין זו סיבה לייחס להם סמכות מוסרית. דבר זה היווה את הבסיס לתפיסות מוסר מאוחרות יותר שדורשות לעשות טוב ללא כל צו חיצוני, טוב שמגיע מן האדם, טוב אוטונומי כדברי קאנט ולא טוב הטרונומי. אם התפיסה הבסיסית היא שהכל נמצא בתוך המציאות, אז מילא גם הטוב חייב לנבוע מן האדם עצמו ולא ממקור חיצוני לו. אמת, על פי התפיסה הזו, היא רק היענות לעצמך ולא היענות לקול חיצוני ממך, שלא ברורה מידת מוסריותו. להיות מוסרי אומר קאנט, הנו להיות המחוקק של עצמך. האדם המוסרי אינו כפוף לסמכות אתית גבוהה ממנו עצמו, זאת כיוון שאין סמכות כזאת.

השקפה זו גם יכולה להוביל לרעיון ההופכי לחלוטין, כיוון שאין מקור חיצוני למוסר, האדם לא צריך להיענות לצו המוסר, אלא להרוג אותו, להרוג את האל המצווה שנמצא בתוכו, להרוג את האל המצווה שנמצא במציאות.

כך אומר ניטשה במשל האיש המושגע המפורסם שלו:

"האם לא שמעתם על המשוגע ההוא, שבוקר בהיר אחר הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף: "אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים!" – מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחר מהם. ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר. […] "היכן נעלם אלוהים" קרא המשוגע, "אני אגיד לכם היכן. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!"

אפשר להרוג את אלוהים רק אם הוא נמצא בתוך העולם וכיוון שהוא בתוך העולם- ברגע שהאדם יגבר על אלוהים הוא יהרוג אותו ויבטל את הצווים שלו ובכך יבטל את המוסר ואת השפעתו.

בתנ״ך לעומת זאת, אלוהים המלמד אותנו כיצד לפעול בעולם הוא גם בוראו של העולם שאנו פועלים בו, אך אינו חלק מן העולם. מכאן שבמונותאיזם המוסריות תואמת את מגמתם של היקום ושל ההיסטוריה. אלוהים עצמו הסמיך את נביאיו להתריס כנגד מלכים, ואפילו נגדו עצמו, בשם הצדק או הרחמים. את אלוהים אי אפשר להרוג כי הוא לא בעולם, קריאתו של אלוהים היא הטרונומית לאדם ודווקא משם היא שואבת את כוחה, אך גם את המוסריות שלה.

וכאן נכנסות הלוחות, שאותם חורט אלוקים, כאן נכנס רעיון תורה מן השמים, הברית הנצחית שההתגלות שלה כברית נמשכת לעד. רק ברית זו יכולה לתת לאדם חירות מתוך טבע הקיום שלו:

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק תָּדִיר בַּתּוֹרָה הֲרֵי זֶה נָזוּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִרְמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת מִן גָּלוּיוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אִם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְיֹאמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חִנָּם בְּרָאתַנִי בָּעוֹלָם, הוּא אוֹמֵר עַל כָּל אֻמָּה שֶׁבָּעוֹלָם הִשְּׁלַטְתִּי אוֹתְךָ חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי לָהּ חֵרוּת, הֱוֵי: חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." (שמות רבה מא)

התורה היא מה שנותנת לאדם חירות מתוך החיים הטבעיים המקיפים אותו, הברית של התורה מאפשרת לאדם להתרומם מעל למציאות הסובבת אותו ולהיות בן חורין. החירות של התורה היא האמונה של קשר עם מה שחיצוני למציאות עצמה, קשר עם מה שנמצא מחוץ לרובד הקיום אותו יכול לתפוס האדם. התורה היא החרות שנותן אלוקים לעם ישראל לבחור את הבחירה המוסרית, לא את הבחירה שמעורב בה אינטרס עצמי, יצר הישרדות והתרבות, לא בחירה ניאו דטרמיניסטית שכל הזמן מחפשת את מניע ההישרדות והרווח אפילו במעשה המוסרי, לא את התפיסה הדטרמיניסטית הבסיסית שרואה באדם יצור הכבול לטבע. התורה היא התפיסה שיש בידינו את היכולת להשתחרר מן מלחמת המינים הטביעית, מן מלחמת ההישרדות הבלתי פוסקת ולהתנהג בצדק נטול על אינטרס חוץ מן הצדק עצמו.

זו המטרה של הלוחות, לתת לאדם חירות מן כל הדברים אשר כובלים לתפיסה הדטרמיניסטית, אפשר לנהוג בצדקה, זוהי גם הציפיה מן כל אדם באשר הוא.

זהו אחד מן ההבדלים העמוקים ביותר בין תפיסת המקרא לתפיסה הפגאנית:

"האדם הפגני רואה את האלוהות בטבע כמשהו שניתן להבחין בו בעין. הוא מתוודע אליו כמשהו נראה. לעומתו, היהודי יודע שהאלוהים קיים מעל ומעבר לטבע וקודם לו, אלוהים מגלה עצמו לאדם באמצעות גילויי רצונו, בתיווך האוזן. האדם מתוודע לאלוהים בשמיעה ובעשייה. הפגניות רואה את האלוהים שלה; היהדות שומעת אותו, כלומר, שומעת את מצוות רצונו (גרץ)"

את אלוהים אפשר לשמוע, אפשר לשמוע את הצו שלו, את המילים שלו, להיענות להם, אבל הוא לא ניצב פה לידי. היכולת לפנות לגורם שהנו מחוץ לעולם, מאפשרת לאדם פרספקטיבה שהיא מחוץ לעולם, מחוץ לעולם של עצמו שכלוא בתוך סל התחושות האלטרואיסטיות של עצמו וגם מחוץ לעולם ממש. רק כך יוכל האדם להכריע הכרעה מוסרית אמתית ולהגיע לצדקה ולא לבושת הפנים.