פרשת כי תשא: קרני אור
הרב גדעון סילבסטר הוא רב הקהילה הבריטית British United Synagogue בישראל. הוא למד בישיבת המבתר (1985-86 ו-1990-91) והוסמך לרבנות על ידי המכון להסמכת רבנים ע"ש ג'וסף וגיננדל שטראוס
עד כמה ניתן להתקרב לקב"ה? ואיזו השפעה יש למסע הרוחני שלנו על האישיות שלנו ועל היחסים שלנו עם הסובבים אותנו? המסורת היהודית מלאה בדמויות ששאפו להתקרב לה'. דרכיהם מתוארות ונדונות בתורה, בתלמוד, במדרש וסיפורי החסידות. בעוד שכולן זכו להתעלות בעקבות המסע, אך לחלקן הוא היה מאתגר במיוחד. פרשת השבוע "כי תשא" פותחת בפנינו צוהר לאותם מסעות רוחניים ולהשפעתם.
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות, ל"ד, כ"ט).
בניגוד לנביאים אחרים, שהתנבאותם הייתה ארעית, למשה היה קשר רציף עם ה'[1]. ובכל זאת, נראה שלא היה מודע לאור הייחודי והאופייני המצביע על אדם שזכה למגע אלוקי. כשבני ישראל רואים אותו, הם נרתעים בפחד.
לרוב האנשים קשה ליצור קשר עם ה'. יהודים רבים מזדהים עם הקשיים של הרבי נחמן מברסלב, שהיה גאון רוחני והתייסר בשל חוסר יכולתו ליצור יחסים רצופים עם הקב"ה. לעתים תפילותיו זרמו ונוצרה תחושה של התעלות רוחנית וחיבור, אך החוויות האלה היו חולפות וקצרות-מועד. למחרת היום לא עלה בידו לתאר את המפגש או לשחזרו[2]. הוא חש שהוא מודר מנוכחותו של האל, כאילו הקב"ה מרחיק אותו באופן מכוון[3].
ואם רבי נחמן הרגיש דחוי לפעמים ביחסיו עם ה', הרי שהרוחניות של ר' שמעון בר-יוחאי הרחיקה את הסובבים אותו ממנו. שהשנים שבילה בהסתתרות מפני הרומאים במערה אִפשרו לו להגיע לרמות גבוהות מאוד של רוחניות, אך הוא שילם מחיר כבד על דבקותו. בפעם הראשונה שיצא מן המערה, הוא הבחין באיכר חורש את שדהו. מכיוון שלא הצליח להשלים עם שום כניעה לצורך גופני, שרף ר' שמעון בר-יוחאי את האנשים שסביבו. למרבה האירוניה, דווקא ה' דחה את ההתעלות הרוחנית ההרסנית הזו. "להחריב את עולמי באתם?" שאל הקב"ה את ר' שמעון בר-יוחאי, וציווה על אחד המיסטיקנים הגדולים בכל הזמנים לשוב למערה ולהתחבר לתורה כך שתאפשר לו לחיות עם בני-תמותה אחרים[4].
אם המפגש של ר' שמעון בר-יוחאי עם הקב"ה גרם לו להרוס אחרים, הרי שיצחק שילם על שלו מחיר אישי כבד. המדרש מספר שכאשר נעקד יצחק על גבי המזבח והמתין שאביו יעלה אותו לעולה, הוא הביט השמיימה והתעוור ממראה השכינה[5]. יצחק הפגין גבורה רוחנית והקרבה עצמית יוצאות דופן, ודורות של יהודים מתו מות קדושים בהשראתו, אך המחיר ששילם וששילמה משפחתו היה גבוה מאוד.
המדרש משווה בין העיוורון של יצחק כתוצאה מהמפגש שלו עם ה' לבין החוויה של משה. בעוד שיצחק הפגין רוגע עילאי ופסיביות בשירות האל, הרי שחז"ל מתארים את הזמן שבילה משה בשמים כהיאחזות בכיסא הכבוד וכמאבק עם המלאכים על קבלת התורה[6]. משה היה אדם רוחני מאוד, אך גם מנהיגם, מגנם ורבם של בני ישראל. אולי זאת הסיבה שהצליח לעמוד בכוחם העצום של המרומים ולשוב כשפניו קורנות באור הרוחניות.
אך מדוע העניק ה' למשה ביטוי חיצוני להישגיו הרוחניים הפנימיים? המדרש מסביר שהאור שקרן מפניו של משה שיקף את ענוותנותו. משה נמנע מלהביט בסנה הבוער ומלהפיק תועלת מהשכינה, ועל כך גמל לו הקב"ה בפנים קורנות.
סיבה שנייה מצויה בפירושו של החזקוני. הוא טוען שבעוד שהלוחות הראשונים ניתנו בליווי רעמים, ברקים וקולות שופר, הרי שהלוחות השניים שניתנו לאחר חטא העגל הורדו מן ההר ללא דרמה. בעקבות כך היינו יכולים לתהות אם הקב"ה אכן סלח לעמו לגמרי על חטא העגל, ואם ראוי היה שמשה ימשיך להנהיג אותו. ה' צפה מרד פוטנציאלי נוסף, ולכן בירך את משה בסימן שאין עליו עוררין המציין את מעמדו המיוחד[7]. למרבה הצער, חטא העגל פגע ביכולתו של העם להתמודד עם מפגשים רוחניים, ועל כן הוא נבהל מהמראה החדש של משה ונרתע מפניו. משה, בענוותו הרבה, החזיר אותם אליו.
על אף רתיעתם הראשונית ממראה רבם, נהנו בני ישראל עד קץ כל הדורות מהאור המופלא שקרן מפניו של משה. הספורנו מציין שהאור הניסי של משה יצר דפוס לעתיד. מאותו רגע ואילך, פניהם של כל גדולי התורה קורנים בעומקו ויופיו של לימוד התורה ובחסדם יוצא הדופן.[8]
מעל שולחני תלויה סדרה של תמונות של רבנים שהנחו אותי והיוו לי מקורות השראה. ביניהם הרב ברובנדר והרב ריסקין שעמדו בראש ישיבת המבתר מבית אור תורה סטון. כאשר אני מרים אליהם את עיניי, אני נזכר בזכות שנפלה בחלקי ללמוד מהם תורה בחום, בנדיבות, בחוכמה ובהשראה. אני אסיר תודה על כך שהם מעולם לא הזדרזו לשפוט, אלא עודדו אותנו לאורך מסעותינו הרוחניים. כשאני מביט בפניהם, אני חש בר-מזל על כך שאני מצליח לזהות בהם את הניצוץ של האור המייחד את גדולי התורה.
[1] על ההבדל בין משה לנביאים אחרים ראו את הרמב"ם בהקדמה שלו למורה נבוכים.
[2] רבי נתן מנמירוב, שיחות הר"ן, 1.
[3] רבי נתן מנמירוב, שיחות הר"ן, 1, 11.
[4]תלמוד, מסכת שבת, דף ל"ג ע"ב.
[5] מדרש דברים רבה י"א, ג'.
[6] תלמוד, מסכת שבת, דף פ"ח ע"ב.
[7] פירוש חזקוני לשמות, ל"ד, כ"ט.
[8] ראו, למשל, בתלמוד, מסכת עירובין, דף י"ג ע"ב שבו מסופר כיצד רב ישב תמיד בכיתה מאחורי רבו, ר' מאיר. רב הצטיין בלימוד התורה שלו, אך טען שלו הייתה לו הזכות לשבת לפני ר' מאיר ולהתבונן ברבו בעת שלימד, היה מחכים עוד יותר.
