חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת לך-לך: העולים הראשונים לארץ ישראל

שירה שורץ מאירמן היא בוגרת מכון שטראוס-עמיאל להכשרת מחנכים לשליחות בתפוצות שמשמשת כשליחה בבית ספר ״צ׳אט״ בטורונטו שבקנדה

WhatsApp Image 2022 10 30 at 12.42.55 PM
צאתכם לשלום ושובכם לשלום: הרב בנג’י מאירס (שמאל) ממכון שטראוס-עמיאל עם משפחת מאירמן ביציאה מנמל התעופה בן גוריון, דקות לפני שהם יוצאים לשליחות חינוכית בטורונטו

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּוְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (בראשית י”ב: א-ב)

בפסוקים אלו אנו נפגשים לראשונה עם העולים הראשונים לארץ ישראל. אברהם ושרה, ולוט עמם, היו העולים הראשונים, שהחליטו, בעקבות הנחיה דתית, לעזוב את כל מה שהכירו, ולעבור להתגורר בארץ אחרת, רחוקה וזרה להם. מדובר במעשה מאד חריג: עזיבת בית האב, בעת העתיקה, לא נעשתה בקלות ראש. נטישת המבצר המשפחתי, שנועד לספק את כל צרכי האדם מיום הולדתו ועד מותו, משמעותה נטילת סיכון לא מבוטל עבור העוזב ומשפחתו. כל מסע טומן בחובו סכנות, והבחירה לעשות כן בשל אידיאולוגיה – ולא בשל הכרח פיזי – היא יוצאת דופן ביותר.

רמב”ן מבחין בקושי של מעשה העליה, בפירושו את פסוק א’ כך:

“וטעם להזכיר “ארצך ומולדתך ובית אביך”, כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב”ה”.

לא הרבה השתנה במובן הזה מהעת העתיקה. כמשפחה שעזבה את ארץ מולדתה לארץ אחרת, אנחנו חווים את הקושי האדיר בעזיבת המולדת והמשפחה ברמה היום-יומית. היעדר המעטפת והפמיליאריות התרבותית והחברתית, ואיבוד תחושת השייכות מלווים אותנו בכל יום מהיום שעזבנו את ישראל. זאת, על אף שמדובר במעבר זמני וקצוב מראש. אמנם אין בפנינו סכנת חיים כבעבר (ב”ה), אך אין ספק שהגירה מארץ מולדתך לארץ אחרת היא מעשה קשה מאין כמוהו.

מדרש תנחומא עומד על קושי נוסף במעשה העליה של אברהם ומשפחתו:

“”אל הארץ אשר אראך” – לא אמר ליה למקום פלוני. זו ניסיון בתוך ניסיון. יש אדם שהולך ואינו יודע לאיזו מקום הוא הולך. מה עשה? נטל את כליו ואת אשתו – “וילך אברם כאשר דבר אליו ה'”” (מדרש תנחומא פרשת לך לך סימן ג’).

המדרש מבחין בכך שה’ מצווה על אברהם ללכת – אבל לא אומר לו לאן. וזהו בעצם ניסיון נוסף של אברהם: ללכת מבלי לדעת מה היעד, ולהאמין שבסוף, ובעזרת ה’, יגיע לארץ המובטחת.

בתרבות שלנו היום, המחשבה על מסע בלי יעד היא בלתי נתפסת. מי מאיתנו יוצא למסע, ולו הכי קטן – לעבודה בבוקר, לסופר או לחברים – בלי לשים ווייז עם הכתובת המדויקת? לפני היציאה לשליחות, קראתי כמות כל כך גדולה של חומר מהאינטרנט על טורונטו, העיר שבה אנחנו נמצאים, שבאותה מידה הייתי יכולה להתכונן לעבודה כמדריכת טיולים בעיר. לא שזה עזר להתאקלמות, בסוף, אם תשאלו אותי, אבל זה לכבר למקום אחר.

הוודאות היא סלע קיומנו, וציווי על מסע ללא וודאות באשר ליעד הסופי שלו הוא ציווי כמעט בלתי אפשרי. מהצד השני, האם באמת יש דרך לדעת? אני חושבת שאולי העובדה שה’ לא נתן לאברהם את המידע על היעד הסופי שאליו יגיע, הוא לא רק בגלל הרצון להעמיד את אברהם בפני ניסיון, אלא כי מדובר בחלק הכרחי ובלתי נמנע מהמסע של העליה לארץ. זאת, כי למעשה, אין באמת אפשרות לדעת היכן המסע הזה יסתיים, ואיך הוא יראה בסוף. אפשר להתכונן, ולנסות להכתיב כל רגע מהדרך, אבל בפועל אין לנו הרבה שליטה על באופן שבה הדרך שלנו תתגלגל.

לכן, מי שבוחר לעשות את הצעד האמיץ והלא מובן מאליו הזה, ודבק בציווי שקיבל אברהם בעתו ועוזב את ארצו, מולדתו ובית אביו ואמו – חייב שתהיה לו מידה גדושה של אמונה בקב”ה, שיוביל אותו ליעד שיהיה נכון עבורו, שיתאים לו ושיגשים את האידיאל של העליה לארץ הקודש.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}