"המדרש והמיתוס" פרשת מטות: לתת לאלוקים להיכנס

בפרשת מטות ישנו עיסוק באחד מן התחומים הפלאיים מבחינה רעיונית, הנדר. הכתוב בתורה מתאר לאורך הפרשיות השונות מצוות רבות והתחייבויות רבות שמתחייב עם ישראל לאלוקים- המצוות. המצווה מטלטלת בין שני קטבים, הקוטב האחד הנו רעיון הציווי. עם ישראל מצווה על ידי השם ומצופה ממנו לקיים, זהו הצד של עם ישראל בברית עם אלוקים, מעשים שנעשים בשמו ובחלק מן השיטות אף עבורו.

אך לרעיון המצווה יש גם קוטב אחר, לא רק ציווי אלא גם צוותא. המצווה הנה עצה איך להיות בצוותא עם מי שציווה אותה.

המצוות הן עצות טובות מאחר ועצם הקיום שלהן מאפשר לאדם לעסוק בחיים המעשיים בדבר אלוקים ולהיפתח לנכוחותו. עצה טובה מאפשרת לאדם להיות בצוותא עם האלוקות, להיות יחד גם במעשה ולא רק בתודעה. כאשר המעשה נעשה אנו יודעים שעצם הרעיון למעשה הגיע מהשם, המעשה הזה יותר צוותא אנושית אלוקית.

אך הנדר אינו מצווה רגילה. הנדר הוא תולדה של יוזמה אנושית, הנדר הוא רעיון אנושי שיוצר גם הוא צוותא, אך צוותא הפוכה, צוותא של אלוקים אל האדם.

כמובן שיש רמות שונות של צוותא כזו.

ישנן נדרים, ישנן שבועות, ישנן קונומות.

זאת היא הסיבה שאין נשבעים על המצוות שהרי התנועה היא הפוכה, המצווה היא צוותא של האדם כלפי אלוקים, הנדר הוא הצוותא של האלוקים עם האדם, הם לא יכולים להתקיים יחדיו.

כל אחת מן ההצהרות, גורמת לצוותא שונה של האלוקים מן האדם. המדרש מכנה זאת בביטוי חומר בשבועות מנדרים וחומר בנדרים משבועות. אך השבועה מעוררת את התגובה האלוקית ברמה הגבוהה ביותר ועל כן דווקא עליה נאמר שאין נשבעים על המצוות:

"אִיֹש כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כֵּיצַד קוֹנָמוֹת וּנְדָרִים. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי הוּא בְּלֹא יָחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר. חֹמֶר בִּשְׁבוּעוֹת מִבִּנְדָרִים, וּבִנְדָרִים מִבִּשְׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה סֻכָּה, קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה לוּלָב, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹטֵל תְּפִלִּין, בִּנְדָרִים, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מִצְוָה. וּבִשְׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱווּ זְהִירִין בִּנְדָרִים וְאֶל תִּפְרְצוּ בָּהֶן. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵץ בָּהֶם, סוֹפוֹ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת. וְהַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעוֹת, כּוֹפֵר בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לוֹ מְחִלָּה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' וְגוֹ' (שמות כ, ז). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' וְגוֹ' (ירמיה ד, ב). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁהֻתַּר לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי. אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת אֵין אַתֶּם רַשָּׁאִים לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֶלָּא אִם יֵשׁ בָּכֶם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאוֹתוֹ תַּעֲבֹד וּבוֹ תִּדְבַּק (דברים י, כ). וְשֶׁתִּהְיוּ כְּאוֹתָן שְׁלֹשָה שֶׁנִּקְרְאוּ יִרְאֵי אֱלֹהִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם אִיּוֹב וְיוֹסֵף. אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא וְגוֹ' (בראשית כב, יב). אִיּוֹב, דִּכְתִיב: אִישׁ תָּם וְגוֹ' (איוב א, ח). יוֹסֵף, דִּכְתִיב: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא (בראשית מב, יח). הֱוֵי, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאוֹתוֹ תַּעֲבֹד. אִם אַתָּה מַפְנֶה אֶת עַצְמְךָ לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְאֵין לְךָ עֲבוֹדָה אַחֶרֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאוֹתוֹ תַּעֲבֹד. וּבוֹ תִּדְבַּק. וְכִי יָכֹל לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה וְגוֹ' (דברים ד, כד). אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וְהָעוֹשֶׂה לוֹ פְּרַקְמַטְיָא וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: וּבוֹ תִּדְבַּק. אִם יֵשׁ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע. וְאִם לָאו, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי. מַעֲשֶׂה בְּהַר הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים עֲיָרוֹת וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ עַל שְׁבוּעַת אֱמֶת. בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ. מַה בַּעַל אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא נְדָרִים שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, כָּךְ הָאָב אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא עַל עִנּוּי נֶפֶשׁ וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

הנדר, על דרך משל, גורם לאלוקים לשים לב לאדם, אך השבועה מביאה את אלוקים לעולם הזה, לתוך המציאות ממש. בחינת אלוקים נמצא היכן שנותנים לו להכנס, אך שאלוקים נכנס, נכנסת החומרא הרבה ולכן מי שנשבע כדאי שיעמוד בשבועה שהוא לקח.

למעשה, הנדר והשבועה הנם הדבקות, דבקות מגיעה מהתחייבות. אך מי שעשה את הצעד הראשון, עליו מוטלת האחריות. מי שמפנה מקום ומזמין את האחר אסור לו לחזור ולהשתלט.

השבועה היא שיא הפעולה האנושית, הזמנתו של השם למציאות.

בעולם האלילי השבועות מגיעות מצד האלים, האלים כובלים את עצמם בעזרת השבועה. הם נשבעים בינם לבין עצמם, מגלגלים אירועים לשבט ולחסד בעזרתה. אך במקרא השבועה אינה כבילה, אלא הזמנה, הזמנה של אלוקים חיים לעולם.

המדרש בפרשה שלנו מרחיב את האופק של הפעילות האנושית עוד יותר, לקוטב של חיי הנצח:

אנְקֹם נִקְמַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִלּוּ רָצָה מֹשֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים, הָיָה חַי. שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף. תָּלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיתָתוֹ בְּנִקְמַת מִדְיָן. אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה אֲעַכֵּב נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּדְיָנִים. מִיָּד, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן.

משה מקבל צו לנקום במדין, אך לא נאמר לו מתי, כל עוד משה לא נוקם במדין, תפקידו בעולם לא נגמר.יש פה את המפתח להארכת החיים של משה לזמן לא מוגבל.

אך משה בוחר שלא. הוא מבין את המשמעות, ובוחר לא להרחיב את האנושיות שלו כלפי חיי הנצח. מסתבר שישנה סיבה ברורה מדוע זה כך.

משה כן בוחר בעילוי האנושיות, אבל לא דרך חיי נצח, אלא דרך התורה.

לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמֹשֶׁה אָמַר, נִקְמַת ה'. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם, הֲרֵינִי וְאַתֶּם זִיקוּ שֶׁלָּכֶם מִתְבַּקְּשִׁים, שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ כּוֹפְרִים בַּמִּצְוֹת, לֹא הָיוּ שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ וְלֹא רוֹדְפִין אַחֲרֵינוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ. לְכָךְ הַנְּקָמָה שֶׁלְּךָ. הֱוֵי, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

משה מבין שיש לעם ישראל ייחוד, ייחוד בעבורו עם ישראל אינו סתם אדם, אלא ישות מיוחדת, זה משום הדבקות של עם ישראל בתורה. משה למעשה מגלה שיש שני מסלולים לעילוי האנושיות, דרך חיי הנצח או דרך התורה. הבחירה של עם ישראל בתורה גרמה לכך שהאומות שונאים את ישראל, כי הם לא סתם אדם וכי הם לא בוחרים להמשיך את המסלול האנושי הרגיל, הארכת החיים למקסימום. זהו העילוי האנושי של עם ישראל שמגיע דרך התורה ולא דרך חיי הנצח.

אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה. יֵשׁ אוֹמְרִים: אַלְפַּיִם מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שָׁלַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִשְׁמֹר אֶת הַכֵּלִים, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת וְגוֹ' (שה״‎ש ד, ב). וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִתְפִלָּה. וּמִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי שְׁנֵי אֲלָפִים. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. מַהוּ וַיִּמָּסְרוּ. שֶׁהֵם נִמְסָרִין זוּגוֹת זֶה לָזֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּמָּסְרוּ, בְּעַל כָּרְחָן, לְפִי שֶׁתָּלָה הַכָּתוּב מִיתַת מֹשֶׁה בְּנִקְמַת מִדְיָן. אָמְרוּ, נֵלֵךְ לְמִדְיָן וְיָמוּת מֹשֶׁה. נִמְנְעוּ מִלֵּילֵךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַטֵּל גּוֹרָלוֹת עַל הַשְּׁבָטִים וְהֵם נִמְסָרִין מֵאֲלֵיהֶם. וַיִּשְׁלַח אוֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה.

הייחודיות האנושית של עם ישראל מגיעה גם בצורת הלחימה של עם ישראל, על כל חייל לוחם ישנו חייל נושא כלים (עורפי), אך גם ישנו חייל מתפלל. החיילים המתפללים אינם נשארים מאחור, אלא יוצאים לחזית ומתפללים שם. הלחימה הרגילה מאורת אף היא ברור הבחירה של ישראל בתורה. החיים הרגילים מקבלים עוד קומה.

המדרש עומד על כך שבני ישראל הבינו מה עומד על הכף, הם לא מיהרו לנקום במדיינים. הם ידעו שאחרי שהם ינקמו במדיינים משה ימות. אך הציפיה האלוקית היא ללכת לנקום במדיין, הבחירה של משה היא ללכת לנקום במדיינים, על אף המחיר.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה בְּעַצְמְךָ. וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֲחֵרִים. עַל שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּמִדְיָן, אָמַר, אֵינוֹ דִּין שֶׁאֲנִי מֵצִיר לָהֶם, שֶׁעָשׂוּ בִּי טוֹבָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר, בְּאֵר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ מַיִם,

אין זה אומר שמשה מוחק את הצד האנושי הרגיל שלו. לא הוא הולך לנקום, שהרי שם נתגדל כאשר הוא עזב את מצרים. המוסר לא נמחק בגלל שמשה בוחר בהתעלות לתורה, בהתעלות של שבועה ונדר.

הבחירה בתורה יוצרת קומה חדשה באנושיות אך לא כזו שמוחקת את האנושיות הרגילה. כמו השבועה והנדר בהן מוזמן אלוקים חיים למציאות האנושית הרגילה.

השבועה והנדר הם המהות של הפניה האנושית לאלוקי, של ההזמנה של אלוקים לחיים, שמזמינים את אלוקים לחיים התוצאה היא לא איבוד המוסר, אלא הכינון שלו, אפילו אל מול דבר השם עצמו, משה לא ינקום במדיין בעצמו כי זו באר ממנה הוא שתה. אמנם השם אמר לו לנקום, אך שמזמינים את אלוקים לחיים, ברורות הן הציפיות העמוקות מן האדם, לא רק הדברים עצמם אלא רוחם.

הנדר והשבועה לוקחות את המוסר האנושי ומבררות איך האנושיות עצמה היא מקום משכנה של האלוקים.

הם איך שאנו נותנים להיכנס.