"הפרשה והמיתוס" פרשת מטות- מסעי:
בין האסילום לעיר מקלט – התיקון הקוסמי של הצדק והמוסר
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
ההכנות לכניסה לארץ מעלות הילוך בפרשות שלנו. עם ישראל התבשר מי ינהיג אותו, שניים וחצי שבטים מן העם מחליטים שלא להיכנס לארץ ולהישאר בעבר הירדן, מתגבשות להם ההכנות האחרונות לחלוקת הנחלות ועוד.
כחלק מההכנות לכניסה לארץ, התורה מתחילה להציג לנו את מערכת המשפט שתלווה את החיים בארץ ומדברת על ערי המקלט.
ט וַיְדַבֵּר יְקוק, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן. יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט. לב וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן. לג וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. לד וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ–אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי יְהוָה–שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ערי המקלט הן כלי שבא להסדיר את המעמד של הרוצח בשגגה. כידוע, מותר לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה, אך ברור שהמקרא לא חש בנוח עם התר זה. במידה וגואל הדם הורג את הרוצח בשגגה, לא יצמח מכאן תיקון ולא יגמר מעגל האלימות- לשם כך מגיעה עיר המקלט, שם יכול הרוצח בשגגה לקבל הגנה מגואל הדם וכך יקטע מעגל האלימות.
עיר המקלט אינו כלי חוקי שאופייני אך ורק לעם ישראל. אנו מכירים במזרח הקדום את הנאמר על עיר ניפור המקודשת לאל אנליל:
"הנכנס לתוכה זכות הכידינות מובטחת לו, ואף כלב שנכנס לתוכה לא ייהרג".
כל מי שנכנס לעיר קדושה לא יהרג, אין זה משנה אם הוא פושע אשר פשע במזיד או רוצח שרצח בכוונה, ברגע שמישהו נכנס לעיר הקדושה הוא מקבל את הגנת האל ולמעשה העיר המקודשת היא עיר מקלט.
בדומה לערי המקלט המסופוטמיות אנו גם מוצאים את האסילום ההלני. האיסלום כמו עיר המקלט המספוטמית, היה מקום מקודש בו כל מי שנכנס אליו היה מוגן מן העונש שנגזר עליו, אפילו אם גזר דינו היה מוות.
דומה שגם החוק המקראי וגם החוקים הקדומים ראו במוסד של עיר המקלט מוסד משמעותי במרקם החיים החוקי של התקופה.
אבל, כמו שעומדים על הדמיון, יש לעמוד על ההבדלים המשמעותיים בין עיר המקלט המקראית לבין האסילום או עיר המקלט המסופטמית.
לדעתי, פסוקי המפתח להבנת ההבדל הנם הפסוקים שמלמדים שאין לפדות בכופר את הכניסה לעיר המקלט. ובכלל: "וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ".
פסוקים אלו מתכתבים עם דברי הקב"ה לארץ לאחר שקין רצח את הבל:
י וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.
וכן , הם מזכירים את הציווי לבני נח מיד אחרי היציאה מן התיבה:
ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.
ההקבלות בין פסוקים אלו לפסוקים של פרשתנו מלמדים שהציווי על עיר המקלט מעוגן בשני עוגנים, עוגן הראשון הנו האחריות של הארץ על עצם הרצח ועל הדם שנשפך עליה, בדומה לאחריות האדמה על רצח הבל. העוגן השני הנו העובדה שאל לו לאדם לרצוח כיוון שהאדם נברא בצלם אלוקים ועל כן כל רצח אינו רק פעולה כנגד האדם אלא גם פעולה כנגד הציפיה האלוקית מן האנושות.
אנו עסקנו קצת באחת מן הדרשות הקודמות (פרשת קרח) במידת אחריותה של האדמה לרצח הבל. קין, לאחר שמנחתו לא נשעתה על ידי השם, רוצח את הבל אחיו ונותן את דם אחיו לאדמה. עמדנו על כך שקין פנה אל האדמה (אמא אדמה) כאל אלטרנטיבה להשם והאדמה אכן פצתה את פיה בכדי לקבל את דמו של הבל. בעבור כך נתקללה האדמה. מאז כל פעם שנשפך דם על הארץ עולה זכרון פתיחת האדמה את פיה, שוב נשפך על הארץ דם הנקי וחנופת הארץ עולה.
מבחינה זו, עיר המקלט מגיעה לבצע מאין תיקון קוסמי. אמנם הרוצח בשגגה רצח, אך עיר המקלט מונעת את שפיכת הדם של הרוצח בשוגג וספיגת הדם מחדש על ידי הארץ ובכך יש קטיעה של שרשרת הקסמים בה הארץ ממשיכה לספוג דם וממשיכה לשחזר את התנהלות האדמה ברצח הבל.
העוגן השני הנו הציווי לבני נח, אין להרוג את האחר- כי בצלם אלוקים עשה את האדם. האדם כולו הנו נברא בצלם אלוקים ויש להיזהר לא להרוג לשווא, תביעה זו נאמרה בוודאי לרוצח בשגגה ששפך דם נקי, אך היא גם נאמרת לגואל הדם ולחברה כולה, שהרי בצלם אלוקים עשה את האדם. זהו הצו המוסרי שמוטל על האנושות באופן כללי ועיר המקלט עוזרת ליישם אותו. תפיסה זו הנה תפיסה שבאה לקדם את המוסר והצדק שאמור להיאכף על ידי האדם. האדם תפקידו לשמור על הצדק והמוסר ובכך לתקן ולקדם את המציאות.
זאת היא הסיבה שלעיר המקלט נכנסים רק אלו שראויים להיכנס, רק אלו שמתאים להם על פי צדק להיכנס. עיר המקלט היא מקום רק למי שלא רוצח במזיד, למי שבית הדין אישר לו היכנס על פי צדק ודין.
בעולם המסופוטמי- עיר המקלט, האסילום בעולם ההלני, הנם איזורים בהם פושעים נהנים מהגנת האלים. מי שנכנס אסור לפגוע בו.
האלים אינם מעוניינים בצדק ובדין, האלים אינם מעוניינים בתיקון המציאות. בתפיסה האלילית, אין משמעות לצדק ולדין אנושי, אין משמעות לתיקון המציאות. המציאות היא כמו שהיא, בני האדם יכולים לעשות לעצמם מה שירצו, לקלקל, לבנות, להרוג- שהרי חייהם אינם באמת חשובים, מה שחשוב הנם האלים. האלים מעניקים הגנה, לא למי שמגיע לו הגנה על פי דין ומוסר, אלא למי שנמצא במחיצתם.
מאידך, התפיסה של המקרא הנה תפיסה של תיקון, תיקון של הארץ והאדמה ובעיקר תיקון האדם שנעשה בצורה של צדק ודין, של מוסר.
חיי אדם חשובים- שהרי בצלם אלוקים עשה את האדם.
אמנם גם במקרא וגם במסופוטמיה ישנן ערי מקלט, אך הרעיון העומד מאחוריהן הנו שונה לחלוטין ומשוני זה ניתן ללמוד רבות על מה שעומד מאחורה, על הערכים הבסיסים שמניעים את המערכות הגדולות יותר.
