פרשת מטות-מסעי: משה מקים הגשרים

הב דב קפלן הוא בוגר ישיבת המבתר ששימש כרב בקאלי שבקולומביה, בקיבוץ בית רימון, בקיסריה, ובבית הכנסת שב-Hampstead Garden Suburb בלונדון. כעת, מששב הביתה לישוב תקוע, הוא עובד בשיתוף פעולה עם United Synagogue בלונדון ועם איגוד רבני צוהר.

תודה לאל שמשה רבנו היה במצב בריאותי מעולה בגילו המתקדם. הפרשה מספרת לנו ששניים משבטי ישראל – ראובן וגד – פנו למשה בבקשה להישאר בצדו השני של נהר הירדן.

למרבה התדהמה, כעבור 40 שנה במדבר, על סף הכניסה לארץ המובטחת, מכריזים שני השבטים שאין ברצונם לעבור את הירדן. ההלם למשמע בקשה כה חתרנית עלול היה להסב נזק גם לאדם צעיר בהרבה.

בתגובה נוזף בהם משה על רצונם להיבדל מאחיהם במערכה הקרבה לכיבוש ארץ כנען. הוא מאשים אותם בחרחור מרד, בדומה למעשה המרגלים 38 שנים קודם לכן. אז, בעקבות הדיווח המוטה שלהם, נוצרה בהלה בקרב העם, שבסופו של דבר נענש ונאלץ להמתין עד שכל אותו הדור ימות במדבר.

ברמה האישית משה זה עתה גילה שלמרבה הצער הוא לא יורשה להיכנס לארץ ולהוביל את העם לתוכה. כמה חרה לו, ודאי, לשמוע את שני השבטים מתייחסים בביטול לזכות לבוא בשעריה.

על אף שברור לכול שמשה חשב שהתוכנית של בני גד ובני ראובן היא איומה, הוא ניהל עמם משא ומתן שבסופו, לאחר שקיבלו שני השבטים את התנאים שהציב, נענה משה לבקשתם. הוסכם שאם יצטרפו ליתר השבטים עד להשלמת כיבוש הארץ, אז ורק אז יזכו לקבל נחלות ממזרח לירדן. ככתוב:

וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב (במדבר, ל"ב, ל"ג).

כל מי שעקב אחרי הסיפור ודאי הופתע כשנתקל בתוספת "ולחצי שבט מנשה". מנין הם צצו פתאום?

מאז שהועלתה הבקשה לראשונה ולאורך כל המשא ומתן שהתנהל לא הוזכר שבט מנשה כלל.

לשאלה זו הועלו תשובות שונות, אך הגישה המפתיעה מכולן גורסת שמשה "נידב" משפחות מקרב שבט מנשה שיצטרפו לשני השבטים האחרים. הוא הורה להן להקים את בתיהן מעברו השני של הירדן.

הפתרון הזה בהחלט פותר קושיה אחת, אך מעלה קושיה גדולה עוד יותר. כיצד ייתכן שמשה, שהתחלחל כל כך למשמע בקשתם של בני גד ובני ראובן, יבקש בהמשך ממחצית שבט המנשה להצטרף אליהם בעברו השני של הירדן? האם שינה משה את דעתו?

כדי לענות על הקושיה החדשה הזו עלינו לבחון את הסיבות להתנגדותו של משה לבקשתם של שני השבטים במלואן.

את החשש שבקשתם של בני גד ובני ראובן תניא את יתר השבטים מלהיכנס לארץ פותר משה באמצעות הדרישה ששני השבטים יצטרפו לכוחות הלוחמים בקרבות הקרֵבים עם עמי כנען.

אך הדאגה בדבר הסיכונים ארוכי-הטווח הכרוכים בהתיישבותם בגדה המזרחית של הירדן נותרה בעינה. אם יאפשר להם להקים את בתיהם הרחק מיתר השבטים, יסתכן בהתרחקותם משאר העם, ומדובר היה בחשש כבד. הוא צפה שהמרחק הפיזי יוביל לריחוק רגשי ורוחני בתוך עם ישראל.

בספר יהושע אנו קוראים שהחשש הזה היה משותף הן לשבטים המערביים והן לשבטים המזרחיים. כאשר בני ישראל מאיימים לתקוף את שניים וחצי השבטים על שבנו מזבח (אסור) בשטחם, מספקים גד, ראובן וחצי המנשה הסבר למעשיהם:

וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' (יהושע, כ"ב, כ"ז)

משה בחוכמתו הבין שעליו ליצור חיבור או גשר שיאחד את השבטים בשני עברי הירדן. את מי עליו לשלוח? היה הכרח למצוא את המועמד הנכון לתפקיד.

שבט אחד בלט: מנשה. על אהבתו לארץ אנו למדים בפרשת פנחס מסיפורן של בנות צלפחד הצדיקות משבט מנשה שביקשו לרשת את חלקו של אביהן המת בארץ הקודש (פרק כ"ז).

בפרשת מסעי (פרק ל"ו), השנייה מבין צמד הפרשות שנקרא השבת, מחו זקני השבט בפני משה על כך שייגרע חלק מנחלתם אם בנות צלפחד יינשאו לגברים מחוץ לשבט. גם חז"ל הבינו שהמניע מאחורי מחאתם היה אהבת הארץ.

מלבד היות בני שבט המנשה אוהבי הארץ, מסוף פרשת מטות אנו למדים גם שהיו הם אמיצים ולוחמים ללא חת. לאחר שהגיעו להסכמה עם משה מעידה התורה שבני גד ובני ראובן בנו ערים למשפחותיהם בעוד שבני שבט מנשה נלחמו וכבשו (ל"ב, ל"א-ל"ד).

בנוסף נכתב בספר שופטים (פרקים י"א-י"ב) שבני מנשה הצטרפו ליפתח במלחמתו נגד בני עמון בניגוד ליתר השבטים, שנמנעו מלעשות כן.

הרב נפתלי צ. י. ברלין (נפטר בשנת 1893) הציע פתרון נוסף לבחירה של משה. הוא כתב ששבט מנשה נבחר מפני שהיה גדול בתורה (העמק דבר לחומש דברים, ג', ט"ז).

מכל אלה ניכר מדוע בחר משה לכלול את מחצית שבט המנשה בין היושבים בעברו המזרחי של הירדן. הם היו גיבורי-חיל, אוהבי הארץ והתורה.

אך הייתה להם עוד תכונה אחת שבטית מהותית שעליה למדתי מפי מורי ורבי הרב שלמה ריסקין לפני שנים בשיעור שהעביר במסגרת התוכנית שלנו להסמכה לרבנות בירושלים.

רב ריסקין ציין בפנינו שמנשה ה'מקורי', בנו של יוסף, היה האח הראשון בתורה שלטובת שלום בית הניח לגאוותו ולקנאתו.

בפרשה שחותמת את חומש בראשית מסופר על הברכות שהעניק יעקב לשני נכדיו – אפרים ומנשה. יוסף, אביהם, העמיד אותם לפני אביו לפי בכורתם. את מנשה הבכור העמיד לימין יעקב ואת אפרים הקטן לשמאלו.

למרבה ההפתעה, בטרם העניק לנכדיו את ברכותיו, שיכל יעקב את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. יוסף הבין את משמעות המעשה וניסה לתקן את אביו הזקן, אך הלה אמר:

יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם (בראשית, מ"ח, י"ט).

מנשה, בהיותו הבכור, יכול היה להתרעם למשמע הדבר, ובצדק. אך הוא נצר את לשונו וקיבל את המעמד מבלי לנטור כל טינה לאחיו הקטן (את התכונה הזו העריך משה במיוחד בשל מערכת היחסים המיוחדת שלו עם אחיו הגדול אהרן).

הרב ריסקין לימד אותנו שמנשה הבין את העיקרון המכונה "גדול השלום".

בניסיון לחבר את השבטים שממזרח לנהר עם יתר העם הנמצא ממערב לו בחר משה בשבט מנשה שיגשר על הפער שבין שני חלקי בית ישראל.

תכונותיו השבטיות הן שהפכו אותו למועמד המועדף, שכן את תפקיד המחבר יכול למלא רק מי שבנוסף לאהבתו את הארץ ואת התורה, אוהב גם את עם ישראל.