ניצחון הזרוע מול ניצחון הרוח
הרב ד"ר מיכאל בן אדמון, מנהל תכנית מערבא להכשרת שליחים רבנים לקהילות ספרדיות בתפוצות
מבט חטוף על ההיסטוריה האנושית מלמד שבני אדם אינם מסוגלים לנהל את חייהם ללא מלחמה. שורשי הסכסוכים שונים ומגוונים – טריטוריה, כלכלה, כבוד – כל אלה מוצאים פתרון רדיקלי בקונפליקט מזויין בו לא מוצאים כל כך מקום לפשרה. לרוב, כל צד מנסה להכניע את השני ולהשליט על היחסים בין עמים לוגיקה של שולט ונשלט. אמנות המלחמה ותכסיסיה העסיקו את טובי המוחות מן העת העתיקה ועד היום ומאמץ אדיר הושקע בשאלות של אסטרטגיה צבאית, דרכי הכנעת האויב, וכל זה תחת מסווה של אידיאלים גדולים. בעיני בעלי הסכסוך, אין יותר מוסרי מאשר הגנה על העם או המולדת, אין יותר ראוי מאשר ההתגייסות למען אידיאל קולקטיבי נעלה. צא וראה – הצדקתה אולטימטיבית של המלחמה על ההרס שבה נמצאת באופן פרדוכסלי ביסודות המוסר. התורה אף היא אינה פוסחת על הסעיף הזה ואנחנו מוצאים ציווי מלחמה מול עמים שונים – עמלק, שבעת עממים או מדין בפרשתנו – בתואנות שונות. העולם המקראי איננו עיוור לסכנות המלחמה ותוצאותיה ומעלה ניצנים של חשיבה על המלחמות הצודקות והלא צודקות ועל הסיבות הלגיטימיות ליציאה למלחמה.
אפשר לטעון שהמסורת היהודית משתלבת בהקשר רחב בו המלחמה היא לעתים הכרח קיומי ואין מנוס מלשחק במגרש הזה. זוהי הצדקתם היחידה של דיני המלחמה כפי שביקש לטעון הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב ומחשובי הדיינים בדור האחרון בירושלים. לו יצויר שהאומות יזנחו את דרך המלחמה, לא תישאר שום לגיטימציה להיזקק לה בפתרון סכסוכים. מציאות המלחמה כפויה עלינו ולא נירתע מלהשתמש בשיטות האויב על מנת להגן על עצמנו. אבל בעולם אידיאלי, לא תיוותר אפשרות כזו.
ועדיין לא נחה דעתי מתירוץ זה. התורה משתמשת בביטויים רדיקליים בבואה לדבר על המלחמה נגד עמלק – 'תמחה את זכר עמלק', או מלחמה נגד מדין המכניסה את מוטיב הנקמה. ועולה השאלה: הייתכן שאותה תורה החותרת להשכין שלום בעולם והרואה בשלום אוניברסלי שאיפה – 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' – מוותרת לחולשות בני אדם ומצדיקה את המלחמה ? אם לנסח את השאלה בשפה עכשווית יותר: האם מציאות הגאולה לה חלמנו מחייבת אותנו להצטייד במיטב הנשקים, לדאוג לצבא החזק בעולם, להצטייר בעיני העולם כמעצמה צבאית ? האין זו מכה חזקה לחלום הדורות ואולי אף ביקורת קשה על אפשרות של עולם מתוקן נטול מלחמות ?
רצוני להציע שמצב של מלחמה איננו רק היענות למציאות שכפויה עלינו מבחוץ ואשר מעמידה אותנו מול עולם לא מושלם, עולם בו המצוי לעתים גובר על הראוי, עולם בו ההכרח חזק מהאוטופיה. הסבר כזה מוביל לייאוש ולזניחת החלום. נדמה לי, בעקבות ניתוחיה של הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה, שמצב של רוגע ושלום איננו בנמצא. האדם הוא יש מלא תשוקות, סתירות ומלחמה פנימית. ואם כן, הסכסוכים הגדולים מהווים ביטוי לאי-שקט זה. וממשיכה קריסטבה וטוענת שהמצב הנורמלי הוא מצב של מלחמה וכי אדם נטול מלחמה פנימית הוא אדם מת. אין כאן אפולוגיה של המלחמה ושל האסונות שהיא גוררת אחריה מבחינה תרבותית והומניטרית. יש כאן הבנה עמוקה של נפש האדם. המלחמה היא כעין פורקן או סובלימציה של מציאות פנימית שמחפשת דרכים להשכין שקט ושלווה. היא תהליך בו האדם – והאנושות – מתנסה ועומד על האסון שהוא גורם במו ידיו לבריאה ולנבראים. אי אפשר להיוולד פציפיסט, ועוד פחות לאמץ אמות מידה פציפיסטיות בעולם אלים. אך יש אפשרות לראות במלחמה פרדיגמה שלילית, לפיה כל קונפליקט מלמד את האדם על הצורך להיגמל מאלימות דרך ההתנסות בה.
האלימות, כמו תרופות הומאופתיות, עשויה לרפא את עצמה כשהיא נחווית כתהליך ריפוי שראשיתו כפוי עלינו. ריפוי האדם יביא לריפוי העולם. זהו המובן שיש לצקת במושג 'מלחמת מצוה' – המצווה להילחם בסיטואציות מסוימות היא מבוא כפוי לריפוי האדם ושלב בהיטהרות מרגשות נקם. אין מקום להלל את המלחמה אלא לגשת אליה כתיקון המעוות, בו שני הצדדים לומדים על חולשותיהם ועל מגבלותיהם. ניצחון הזרוע משמח אם הוא מלווה בניצחון הרוח ובניסיון להנחיל תובנה זו לכל באי עולם.
