פרשת מסעי: הנדודים והנחלה

פרשת מסעי, החותמת את חומש במדבר, מיוסדת בתבנית המבדילה היטב בין שני קטבים: המדבר והארץ. הנדודים והנחלה. הפרשה בנויה משני חלקים מובחנים, שכל אחד מהם עוסק אך ורק באחד משני הקטבים שציינתי: חלקה הראשון של הפרשה מסכם את המסע במדבר. חלקה השני של הפרשה עוסק בגבולות הארץ ובחלוקתה לנחלות. שני החלקים מתאפיינים כמובן בתכנים שונים, אך הפער מודגש בעיני בעוצמה רבה באמצעות השימוש במילים המנחות. בחציה הראשון של הפרשה חוזרות שוב ושוב המילים "ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו", ממש כפזמון חוזר. בחלקה השני של הפרשה חוזר רבות שם העצם נחלה, ובצידו גם הפועל לנחול.

המילים "ויסעו ויחנו" המתנגנות שוב ושוב, מספרות בבירור את סיפורה של פרשת מסעי: המסע תם. ארבעים שנה של הליכה במדבר עומדות להגיע אל קיצן. בעוד רגע נזכה להגיע אל המנוחה והנחלה. הפער בין שני חלקי הפרשה בולט: מתנועה תזזיתית בלתי פוסקת, אל עצירה, התמקמות. נחלה.בפרק ל"ג המונה את מסעותיהם של ישראל במדבר, כמעט ואין התרחשות. רק ביחס למקומות ספורים מציינת התורה במילים ספורות אירוע מרכזי שהתרחש שם, אך העיקר לדעתי בחלק זה הוא הקצב: "ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו". לכאורה כתובים לקוניים, נקודות ציון על מפה סבוכה. למעשה מתוארת כאן התרחשות קדחתנית. שוב ושוב לנסוע ולחנות, לנסוע ולחנות. תחושתי היא כי אין כל שקט ונחת בחניות האלה. הקצב שמכתיבים הכתובים בפרשת מסעי מוציאים מן החניה את אפשרות המנוחה, את האפשרות לנשום לרווחה. כל חניה היא היערכות למסע הבא. התמונה היא תמונה של תנועה בלתי פוסקת. ארבעים ותשעה פסוקים. ארבעים ושמונה מסעות. מקצב מהיר. גם החניה היא צעד בדרך אל היעד הבא.

אל המנוחה והנחלה אנחנו זוכים להגיע בחלקה השני של הפרשה. הפער כאן חריף. הכתובים מאיטים את הקצב, המילים כביכול מתגלגלות לאט יותר, ניתן לנשום בין פסוק לפסוק. יש נחלה. יש מנוחה.

רצוא ושוב
רצוא ושוב עפ"י החסידות הן שתי תנועות במסעו הרוחני של האדם. המושגים בתורה החסידית לקוחים מתוך תיאור החיות במעשה מרכבה: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". הרצוא היא תנועה כלפי מעלה, כמיהה, ההסתערות, ההתלהבות באש מדבקת. השוב הוא החזרה לחיים מתוך אותו מסע. היכולת לאחוז באש ולחיות אותה בתוך המציאות.

רצוא ושוב הן תנועות סותרות–משלימות בתוך נפשו של אדם בהיבטים שונים. בכל תחום, בכל עת, יש בנו צד החותר קדימה, הלאה, מעין האדם של בראשית א'. בצידו קיים בנו אדם נוסף, זה שרואה את יעודו ב"לעובדה ולשומרה". אדם של כוס קפה על המרפסת. מנוחה. נחלה.
אני רוצה לדייק עוד קצת בהבנת השוב. השוב איננו תנועה של הרפיה, שמיטת חובות. השוב הוא תנועה של אחיזה. בזמן ה"שוב" איננו נעות קדימה, אבל אנחנו גם לא עומדות במקום. השוב הוא רגעים קריטיים ביחס לכל תנועה של התקדמות. אלו המרחבים בהם ההשגות הגבוהות, היעדים שכבשנו מופנמים. מעובדים. מונחלים.

נחלה ואחוזה
נחזור אל בני ישראל במדבר. ארבעים שנה של תנועה מתמדת. ארבעים שנה שתכליתם התנועה אל היעד. תיקון המאיסה שמאסו האבות באמצעות תנועה בלתי פוסקת של הבנים. אם נשתמש בסמל החסידי: ארבעים שנה של כמיהה, השתוקקות, ודבקות לתקן עולם במלכות שדי.
כעת הגענו אל הנחלה. אך האם הנחלה היא אכן מנוחה?

נראה לי כי פרשת מסעי מספרת כי כעת יש להוריד את הרצוא אל קרקע המציאות. כעת יש לחיות את כל אותן השגות ואידאות שנרכשו במהלך ארבעים שנות נדודים במדבר: יש לדאוג לנחלה גם ללויים, יש להסדיר את עניינן של בנות צלופחד מול בני שבטן. יש להגן על רוצח בשגגה מפניו של גואל הדם.

בסופו של דבר ה"שוב" איננו תנועה של הרפיה, זו תנועה של אחיזה. השתרשות. העמקה. תנועת ה"שוב" איננה תנועה של הסתערות. זו תנועה מקיימת. המילה נחלה מקבלת בפרשתנו השלמה באמצעות מילה נוספת המופיעה מספר פעמים: "אחוזה".

אני מבקשת להציע כי הנחלה באה לו לאדם בירושה מאבותיו, הוא פסיבי בקבלתה, פסיבי מצד זכותו עליה. שאלת היותו ראוי או לא ראוי לנחלה היא שאלה שאיננה רלוונטית. זו ירושה שהורישו לו אבותיו. ירושה שיוריש אף הוא לבניו בבוא העת.

האחוזה בעיני היא דבר שונה. אחוזה היא האופן בו האדם עצמו בוחר להיאחז בקרקע שנחל. זהו המקום האקטיבי והאישי שלו בתוך שרשרת הדורות. אחוזה כשמה כן היא, מבטאת תנועה איתנה של היאחזות. פרשת מסעי מלמדת כי גם ב"שוב" של ההגעה לארץ ישנו מימד אקטיבי ומלא עוצמה, שכן נחלה היא גם אחוזה.
"שוב". הרבה תנועה יש ב"שוב" הזה. אך התנועה היא אחרת. שונה. מחודשת. זו תנועה חרישית, מדודה. אחיזה עדינה באש הרצוא שהופכת אותה למים חיים.