חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

העלאת הדברים על הכתב לפני הכניסה לארץ

מירי וסטרייך מלמדת ספרות, תנ”ך ומדרש במדרשת לינדנבאום-לוד

מירי וסטרייךפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד.

מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו.

בכדי לנסות לעמוד על הצורך ברשימה הזו, שהיא כולה צופן, נקשיב לפסוק המקדים אותה המתאר את הכתיבה עצמה (במדבר לג, א – ב):

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:

הדגשת הכתיבה תמוהה הרי משה כתב את התורה כולה ומדוע אנו זקוקים להדגשה העוסקת בכתיבת המסעות דווקא? הפרשנים ביקשו לתת פשר לכתיבה זו בדרכים שונות – מחיבת עם ישראל שעמד במסעות (כלשון רש”י, בשם ר’ תנחומא: “משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות.”) ועד לעדות על דרך כתיבתו של משה שכתב את המסעות לאורך הדרך ועתה רק סיכם אותם על פי מה שכבר כתב (“ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו …וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה’ אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו”; אור החיים). אנחנו נבקש להתבונן במקומה של הכתיבה כמוטיב המלווה את המדבר, ונבקש לעיין בצורך בכתיבה דווקא ברגע זה לפני הכניסה לארץ.

לכתיבה יש מקום מרכזי מאוד ברגעי בריתות בכלל וברגעי הברית בין הקב”ה לעמו בפרט. נתבונן בקצרה במספר דוגמאות בהן מופיע המוטיב. הדוגמא המשמעותית ביותר היא כמובן מעמד הר סיני. מעמד הר סיני לווה בכתיבה חוזרת ונשנית לא רק של לוחות הברית (“וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים”; שמות לא, יח), אלא של הברית עצמה. בשמות פרק כד מתואר תהליך כתיבת ספר הברית, בו משה ניגש אל העם ומספר להם את דברי ה’. הוא נענה במילת “נעשה”. לאחר מכן משה כותב את הדברים, מקריא את שכתב לעם ורק אז נענה לו העם  ב”נעשה ונשמע”:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:… וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד, ד – ז).

רק בסופו של תהליך זה עולה משה לקבל את לוחות הברית:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (שמות כד, יב).  

הכתיבה היא כפולה: הן מצד הקב”ה והן מצד העם, וכך נחתמת הברית שהיא כולה מתן תורה. גם בלוחות השניים (בפרשת כי תשא) נגלה נוכחות דומה של מוטיב הכתיבה, וביניהם משה יתחנן כי הקב”ה יסלח לעם ובמידה שלא תהיה סליחה: “מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” (שמות לב, לב) – הכתיבה היא שנותנת את התוקף לברית בין העם לאלוקיו.

גם תיאור מעמד הר סיני בספר דברים יחזור שוב ושוב על מוטיב הכתיבה:

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: (דברים ה, יט)

נשים לב שרגעים רבים בהם מתוארת הכתיבה מלווים באזהרה מהפרת הברית. האזהרה היא הן לכלל העם: “אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ: וְהִפְלָא ה’ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:” (דברים כח, נח – נט), והן לאדם הפרטי המבקש להפר את הברית:

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (דברים כט, יח – יט)

וכמובן ההיפוך הגמור מהפרת הברית בכניסה לארץ (“הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם”; דברים יא, טז) יהיה: “וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:” (דברים יא, כ).

רגע נוסף בו יופיע מוטיב הכתיבה יהיה בסופו של ספר דברים: “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם” (דברים לא, יט). תפקידה של השירה הנכתבת יהיה להיות עד כפול. ברגעי השפל, ברגעי הסתר הפנים, השירה הכתובה תזכיר לעם את הקב”ה: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:” (דברים לא, כא), ולא פחות מכך – תזכיר לקב”ה את העם: “לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:” (דברים לא, יט), ומתוך אותה עדות תצמח הגאולה שתשיב את העם לארץ.

גם בפרשת מסעי, כאשר אנו שומעים כי משה כותב את המסעות, נפתחת בפנינו האפשרות, בעקבות הדוגמאות שהבאנו, כי המסעות הם סוג של ברית בין הקב”ה לעם. אפשרות זו תתחזק כאשר ייזכר ירמיהו במבט לאחור ויתאר את דרך המדבר כאהבת כלולות: “כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:” (ירמיהו ב, ב).

הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב”ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה”נעשה ונשמע” במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:” (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}