"המדרש והמיתוס" פרשת מסעי: סוד הראשי תיבות

פרשת מסעי מסכמת את מסעות ישראל במדבר. הרבה מן המסעות מוצגות בצורה טכנית ביותר, אך למען האמת רבו הדרשות על כל מסע ומסע. הרבה מן הדרשות רומזות לדרמה גדולה שנרמז עליה רק מאחורי הקלעים.

הדרך של הכתוב לרמוז דברים מגיעה בצורה אזוטרית, בצורה סודית שנראה שמיועדת לדרשה. התורה לא כותבת דברים במפורש, היא מצפה מאיתנו לדרוש ולהבין את הדברים בעצמנו. הבחירה של התורה לתאר את המסע הארוך כמסעות מרובים הנה מרתקת, כל מסעות ישראל מאז ממצרים הנם מסע אחד ארון, אך מצד שני זהו מסע ארוך שניתן לדרוש אותו בדרכים מרובות.

דבר זה הנו פתח להתייחסות מאוד גמישה לטקסט, כזו שרואה בו מצע ללימוד הרבה מעבר לדבר שפרשנתו ברורה ומוחלטת.

בעיני זהו הרקע לדברי המדרש:

אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים עז, כא). מַהוּ נָחִיתָ, לְשׁוֹן נוֹטְרִיקוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נִסִּים עָשִׂיתָ לָהֶם, חַיִּים נָתַתָּ לָהֶם, יַם סוּף קָרַעְתָּ לָהֶם, תּוֹרָה נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָהֶם, חֵרוּת נָתַתָּ לָהֶם, יְמִינְךָ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם, תִּלּוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹרָאוֹת עָשִׂיתָ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם, חֲרוֹן אַף שָׁלַחְתָּ בָּהֶם, וְנִלְחַמְתָּ בָּהֶם, תְּהוֹמוֹת כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי אוֹמֵר, נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, חֲסִידִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, יְשָׁרִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, תְּמִימִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. כַּצֹּאן מַהוּ. מָה הַצֹּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָן לְצֵל הַקּוֹרָה, אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה אַרְבָּעִים שָׁנָה. מָה הַצֹּאן אֵין כּוֹנְסִין לָהֶם אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעָה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר נִזֹּנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת. וּמָה הַצֹּאן כָּל מָקוֹם שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיגָהּ הִיא נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִין אוֹתָם, נוֹסְעִין אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ כַּצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

המדרש עוסק בפסוק בתהילים אותו הוא מקשר למסעות של בני ישראל בהנהגת משה ואהרון ודורש את המילה נחית כראשי תיבות.

רבי אליעזר מסביר שנחית זה ראשי תיבות- נס, חיים, ים סוף, תורה.
רבי יהושע אומר שנחית זה ראשי תיבות- נפלאות, חירות, ימינך, תלוי ראש נתת להם.
רבי עקיבא אומר שנחית זה ראשי תיבות- נוראות, חרון אף, תהומות.
רבי אומר שנתית זה ראשי תיבות- נביאים, חסידים, ישרים, תמימים.

ההבדלים בין הגישות השונות הנם ברורים. רבי אליעזר עוסק בהיבט החיובי של יציאת מצרים והשגחת אלוקים בעת המסע במדבר, ניסים, קריעת ים סוף, תורה.

רבי יהושע גם הוא מסביר בצורה דומה ומצביע על היבטים אחרים של יציאת מצרים והשגחת השם עלינו.

רבי עקיבא מתייחס להיבט של הנקמה בגויים שעשה השם בעת יציאת מצרים.

ואילו רבי יהודה הנשיא עוסק בדמויות ההנהגה שהצמיח השם לעם ישראל בעת המסע במדבר.

כל אחד מן ההסברים האלו מסתכל על המילה נחית בצורה שונה לחלוטין.

לכל אחת מן העמדות יש משמעות אחרת, מציאת המשמעויות השונות על ידי התנאים השונים מתאפשרת על ידי הגמשה של הטקסט, על ידי פתיחת המילה לדרשה.

פתיחת המילה לדרשה חותרת תחת הדרך הרגילה בה אנו רגילים לראות את המציאות. אנו רגילים לחפש הסבר למה שמסביב לנו וברגע שאנו מוצאים את ההסבר אזי ההסבר מגדיר את המציאות, מאין מחליף את הפרספקטיבה שהיתה לנו עד עכשיו לפרספקטיבה החדשה ההופכת להיות נכונה ואין בלתה.

לעומת דרך זו ישנה דרך של גם וגם. כל מילה יכולה להכיל גם את זה וגם את זה. לכל מילה יש יותר מהסבר אחד, לכל מילה יש כמה וכמה דרכים שניתן לגשת אליה דרכם. כך מילות התורה יכולות להכיל הרבה יותר מהסבר אחד, הסברים שאף שהם שונים זה מזה הם לא כאלו שבאמת סותרים זה את זה, על אף השוני הגדול בין שניהן.

יחס זה לטקסט מאפשר לנו מצד אחד לא לדחות את הפשט ולהמשיך להבין את הטקסט כפשוטו, אך מצד שני להמשיך ולתת לטקסט משמעויות נוספות . ההסברים החדשים לא מחליפים את ההסבר המקורי של הטקסט, לא מתכחשים לכתוב, אלא מטעינים את הטקסט במשמעויות נוספות .

שמדברים בשפה של או או, דהיינו או שההסבר הוא כזה או שההסבר הוא אחר, אין מקום למשמעויות מרובות. כל הסבר סותר את ההסבר הקודם, כל הסבר מחליף את ההסבר הקודם. יש רק דרך אחת איך להסתכל על המציאות ומילא כל הסבר סותר את ההסבר הקודם.

זוהי תפיסה אבולוציונית של המציאות, בה אלו שאוחזים בהסבר הקודם חוששים מכך שיחליפו אותם בתפיסה מחודשת יותר. שההסבר החדש יחליף את הישן בתור השליט הבלעדי של עולם המשמעות. לתפיסה זו עצם האופציה להסברים מרובים גורמת למלחמת האמונות והדעות, לתחושה של מלחמה בלתי פוסקת בין הסברים שונים ובעקר בין אלו שאוחזים בהם.

אך כאשר מגמישים את המילה ניתן לקרוא אותה מחדש, בצורה כזו ששומרת מצד אחד על התנאים הבסיסים שלה, בצורה השומרת על העובדות שלה, אך מאידך, לא כזו הכובלת את המציאות לפרשנות יחידה, אלא מאפשרת לקחת את הקיים ולהצמיח ממנו את החדש. החדש לא מחליף את הקודם, ההסבר החדש לא מבצע רצח אב כמיטב המסורת הפרוידיאנית, בהסבר הקדום. אלא ההסבר הישן מאפשר את צמיחת החדש תוך כדי שגם ההסבר החדש וגם ההסבר הישן מודעים לכך ששניהם צומחים מאותו המקור ומסבירים את אותה הנקודה בדרכים שונות. בדרך זו מתאפשר המשך הקיום של הישן לצד החדש. פירושים שונים ותפיסות חדשות לא סותורת אחת את השניה, אלא מגלות פנים חדשות במילה הקיימת, במציאות הקיימות. הדבר נכון לא רק לטקסט, אלא גם להתנהלות פרקטית.

כך ניתן להבין את המדרש שמופיע תחת פרשתנו על הרעיון של פיקוח נפש דוחה את השבת:

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי שֶׁהוּא נִרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מַהוּ שֶׁיְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַנִּרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּן אָנוּ מוֹצְאִין בְּדָוִד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, בָּרַח וְנִמְלַט. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרֵי בְּשַׁבָּת. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אָמְרוּ לוֹ: כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ אֵלֵינוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר, נִבְרַח. וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם בִּרְחוּ. אָמַר לָהֶם בָּרֶמֶז, וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, לְכוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת מֹשֶׁה וְאֶת דָּוִד. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וְיִבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם (הושע יב, יג). בְּמֹשֶׁה כְּתִיב: וְיִבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַּרְעֹה (שמות ב, טו). בְּדָוִד כְּתִיב: וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט (ש״‎א יט, י). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתֶּךָ בַּעֲדֶךָ וְגוֹ' (ישעיה כו, כ). וּמִנַּיִן שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. דִּכְתִיב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה), וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וּכְתִיב בְּמִילָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל וְגוֹ' (שם יב, ג). יִמּוֹל, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מִּלָּה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הִזָּהֲרוּ בְּמִצְוֹתַי וְשִׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, וּרְאוּ כַּמָּה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת עָשִׂיתִי לָכֶם מִשָּׁעָה שֶׁיְּצָאתֶם מִמִּצְרַיִם וְהִפַּלְתִּי שׂוֹנְאֵיכֶם וְהֶעֱבַרְתִּי אֶתְכֶם בַּיָּם וְהִפַּלְתִּי פַּחַד וּרְעָדָה בְּאוֹיְבֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ' (שמות טו, טו), וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמוֹרִי וְסִיחוֹן וְעוֹג. וְכָל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר, לֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. כַּמָּה שׂוֹנְאִים בָּאוּ עֲלֵיכֶם וְלֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם לִבְרֹחַ. וְכַמָּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָרַגְתִּי מִפְּנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (דברים ח, טו), וְלֹא הֵנַחְתִּי אוֹתָם לְהַזִּיק אֶתְכֶם. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּתֹב אֶת הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי עִמָּהֶם בְּכָל מַסָּע וּמַסָּע. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'.

המדרש עומד על כך שהרעיון של פקוח נפש דוחה שבת נלמד מן הפעולות של גדולי עולם לאורך התנך, גדולי עולם ששמרו על גופם את משום שמטרת התורה והמצוות הנה וחי בהם ולא שימות בהם. הדברים אף נלמדים מקל וחומר מברית מילה, מה מילה דוחה את השבת והיא עוסקת רק באיבר אחד של גוף האדם, ברור לחלוטין שפיקוח כל הגוף דוחה את השבת.

הדברים נראים מובנים מאליהם, אך מי שמעיין בספר חשמונאים מגלה שהדברים לא היו כה ברורים, מתואר שם שהיוונים הרגו את ישראל במערות מפני שלא נלחמו בשבת ועל כך אמר מתתיהו:

"כי אם הלחם ילחמו אויבנו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות" (שם, מ"ד).

אמנם הרב נריה, טען במאמרו שמדובר היה בשעת השמד ולכן לא נלחמו ישראל שאז יש מצווה למסור את הנפש על כל מצווה ומצווה ומה שחידש מתתיהו היה רק זה שבשעת השמד פיקוח נפש דוחה שבת גם כן במצב מלחמה, אך נראה שהדברים התחדשו במהלך בית שני ועל ידי חכמים ולא היו כה ברורים, בטח לא מפשט התורה, שהרי בדיוק בכך המדרש שלנו עוסק.

ובאמת, אם מבינים שכל מילה של התורה ניתנת לפרשנות ומאבדת מן הקשיחות שלה, ניתן להבין ולהסיק שפיקוח נפש אכן דוחה שבת, על אף שלא מדובר כאן בפשט הכתוב. ניתן גם כך להבין את הראיות שהובאו מהאבות שחיו לפני מתן תורה ולפני שמירת השבת בדרך שמתאימה לנו היום.

בהרבה מובנים, עצם הטענה הפאגנית כלפי ההלכה היתה דומה, הפאגנים הרגישו (ואחריהם הנוצרים) שיש בהלכה, בצורה בה היהודים קוראים את כתבי הקודש משהו לא רציני, משהו מאפשר מדי, הם דרשו עבודה טוטאלית שמאופיינת בטוטאליות שבה ואולי לעיתים גם ברצחנות שבה. לכן קורבנות אדם היו דבר מקובל מאוד בתרבויות האלו. זהו גם לבת הביקורת הנוצרית הקדומה על היהדות, הנוצרים הראשונים ראו בהלכתיות פשרנות, דרך לא מספקת ועמוקה מספיק לעבודת אלוקים דווקא בגלל הגמישות שבה, דווקא בגלל שהיא כל כך מקובעת.

הדרך מתפיסה זו לביטול ההלכה והכפפתה לאמונה, ביטול החיים והכפפתם לאמונה, היתה מהירה ביותר. אך בתפיסה שמבוססת על הגמשה של הכתוב, על הגמשה של פירוש החיים עצמם- ניתן לראות איך ניתן להמשיך ולדבוק בתורה ולא להחליף אותה כנוצרים, אלא להמשיך ולדרוש אותה. אין צורך ברצח האב, כי הדור החדש לא מחליף את הדור הקודם ולא מאוים על ידו. הכתוב לא דורש טוטאליות, אלא פשרנות.

היכולת לדרוש, להגמיש ולהקליל עומד בלבת המדרש ומכונן את הזהות היהודית, כזו שמבוססת על היכולת לדרוש ראשי תיבות, לשחק במשחקי אותיות ובעקר לחיות בשלום עם מסעות מרובים ודעות שונות.