"המדרש והמיתוס" פרשת מצורע: לרפא עולם חולה

הפרשה שלנו עוסקת בנגע הצרעת. המחלה עליה מדברת התורה, כבר אינה עמנו, אך ביהדות ישנו עיסוק נרחב מאוד בגוף. היהדות בראש ובראשונה גרסה שהגוף יכול להיטמא או להיטהר. ישנן רגעים וזמנים בהם האדם מוגדר כטמא וישנן רגעים בהם האדם מוגדר כטהור. מה שמיוחד בטומאת הצרעת הנה שלפחות על פי המדרש הצרעת הנה תוצאה לא של מחזור טבעי של הגוף, לא של חיים ומוות, אלא היא תוצר דיבורו של האדם. הצרעת, בניגוד לטומאת נידה והזיבה, טומאת קרי וטומאת מת, בניגוד לטומאה שבאה ממגע בשרץ, אינה טומאה שהיא חלק מהחיים הטבעיים והנורמלים כמו טומאת הנידה וטומאת הקרי, אינה קשורה למהלך הטבעי של החיים והמוות, או במגע בדברים חיצוניים, טומאה זו מגיעה מהפנים של האדם ומעידה על הפנימיות שלו, על מצבו הרוחני. זהו הרקע לדברי של רבי שמעון בר יוחאי שאמר שמתי שאמרו ישראל נעשה ונשמע תחת ההר, לא היה בהם מצורע אחד:

ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע
"ד תני ר' שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים על אותה שעה הוא אומר (שיר /השירים/ ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך וכיון שחטאו לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעים על אותה שעה הוא אומר (במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו',"

כמובן, מיד קופצת לעניינו, הקוראים המערביים בני התקופה שלנו האמירה שלא רק צרעת לא היתה בבני ישראל, אלא גם מומים אחרים. כגון: חרשים, שוטים, נכים, עיוורים ועוד. דברים אלו קשים לנו מאוד. ניתן לפטור את הקושי באמירה שבאותה התקופה, היה הבדל הרבה יותר גדול בין אלו שלא שפר עליהם גורלם ויש להם מומים או נכויות שונות, לבין ימינו. שהרי בימינו יש לנו דרכים וכלים טכנולוגיים ואחרים איך לעזור ולסגור את הפער בין העיוור והחרש לשאר האוכלוסיה, אך דבר זה לא פותר את עצם הקושי. מדברי רבי שמעון בר יוחאי עולה שהוא מזהה כל מום שיש באדם, כמום המקביל לצרעת. דהיינו, מום שהנו תולדה של מצב רוחני מסוים. דבר זה מעורר חוסר נוחות של ממש. אנו יודעים שנכויות רבות, מצבים מנטליים שונים, עיוורון וחרשות הם הרבה מאוד פעמים מצב מולד, איך יכול להיות שרבי שמעון בר יוחאי תולה עוון באנשים שנולדו בצורה מסוימת.

הדברים מזכירים מאוד תפיסות פרוטסטנטיות קלוונסטיות, תפיסות המאוחרות מרבי שמעון בר יוחאי דורות רבים, שחילקו את העולם לארורים ומבורכים, המצליחים הנם המבורכים והנכשלים הנם הארורים. קשה מאוד לחשוב שרבי שמעון בר יוחאי התכוון לכך.

המשך המדרש ישפוך לנו אור נוסף על דבריו:

"מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם ר' הושעיא אמר ע"י שהיו מליזין אחר גדוליהן ואומרים משפחה זו של פלוני לאו של מצורעים היא ללמדך שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע ר' תנחומא אומר ע"י שהיו מליזין אחרי הארון ואומרים ארון זה הורג את נושאיו ואין נגעים באים אלא על לשון הרע לכך נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת ורבנן אמרי מן העגל דכתיב (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בהן צרעת כמד"א (ויקרא יג) וראשו יהיה פרוע רבי יהודה בר רבי סימון אמר ממתאוננים שנאמר (במדבר יא) עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא מהו לזרא רבי הונא אמר לזרנא ולבוטנא וריש לקיש אמר לאסכרא רבי אבא אמר לאזהרה ר' אביתר אמר לקרדא רשב"י אמר ובלבד שתהיו מרחקין ביותר ממה שאתם מקרבין בו א"ר יהודה ב"ר סימון מכאן נעשו זרים לאהל מועד."

רב הונא תולה את המומים ואת המחלות, כולל הצרעת, בלשון הרע שאמרו העם על משפחת עמרם, או לפי ר' תנחומא, על הלשון הרע שהיו אומרים בני ישראל על הארון שהוא הורג את נושאיו.

חכמים אומרים שמקור המומים הנו חטא העגל, בחטא העגל פרחה צרעת בעם ישראל. רבי יהודה בר סימון תולה את הצרעת במתאוננים שהתלוננו על המן וקראו לו הלחם הקלוקל. ריש לקיש אומר שההתאוננות תוצאתה הנה מחלת האסכרה, שמקובל לומר עליה שזו מחלת הדיפטריה.
התוצאה של כל המחלות הללו אומר ריש לקיש הנה שבני ישראל התרחקו יותר מן האוהל מאשר התקרבו אליו ועל כך אומר רבי יהודה בר סימון שנעשו זרים לאוהל מועד.

מעבר למחלות השונות המפורטות במדרש כעונש של בני ישראל על אירועים שונים במדבר, ניתן ללמוד מכלל העמדות רעיון נוסף.

המחלות הקשות ביותר שהכירו חז"ל, המצבים של חוסר שלמות הגוף, מקורם על פי חז"ל בחטאים שחטאו עם ישראל. אך יש לשים לב, אין מדובר כאן בחטא של אדם אחד, אלא בחטאים כלליים, צורה כללית של שיח, חטאים שמתוארים בתורה כחטאים של עם שלם. אמנם לא כולם בכו בקברות התאווה, אך היתה אווירה ציבורית מסוימת שאיפשרה את החטא.

אנו יודעים על כאלו שלא חטאו בעגל, אך עדין חלק נכבד מן העם חטא. לשון הרע על הארון לא נאמר על ידי כולם, סביר להניח גם הלשון הרע על משפחת עמרם, אך הוא הגיע מאווירה ציבורית מסוימת.

ברצוני לטעון טענה שהופכת את נקודת המבט שלנו על הסוגיא. אנו חיים בעולם בו מחלות ומומים הנם חלק מן הטבע, חלק מהסטטיסטיקה. כל אדם יהיה חולה במהלך ימי חייו ובאופן טבעי מחלה מסוימת היא זו שתסיים את ימי חייו. אחד לכמה ילדים נולד עם מום מסוים. למה? ככה- זו המשמעות של סטטיסטיקה, של הגנים שלנו, של התערבבות הגנים של בני הזוג ועוד. חלק מן המחלות הנם תוצר של ההתנהגות שלנו, אכילה לא בריאה, סדר יום לא בריא- בסוף מדובר במדע ואם רוצים להימנע ממחלות אלו עדיף להתנהל בצורה בריאה, אך גם זה לא ערובה במאה אחוז. חיידקים ווירוסים, הם חלק מן הטבע, בלאי של הגוף הנו חלק מן הטבע ואנו חלק מן הטבע.

בהתאם, אנו יודעים היום איך להימנע ממחלות שבעבר היו נחשבות למחלות קטלניות והיום על ידי תרופה קטנה אנו מסוגלים להינצל מהן. החיסונים שהנם פלא גדול הנם כלי נשק חשוב במאבק נגד המחלות, את חלקם החיסון מונע ואת חלק מן המחלות החיסון מוריד את חומרת המחלה לכזו שניתן להכיל אותה.

באותה המידה, המדע הולך ומתפתח בצורה כזו שיהיה אפשר לתקן מומים, למנוע מראש נכויות ומחלות קשות על ידי טיפול הניתן בזמן המתאים, אפילו עוד לפני הכניסה להריון.

באמת, המדע מעניק לנו כלים מרובים בכדי להילחם בתופעות מדעיות.

אך כנראה, זהו רק חצי מן הסיפור, המדרש שמביא דבריו של רבי שמעון בר יוחאי ושל יתר התנאים המפורטים בו, מעניקים לנו הצצה לרגעים שעמדו ישראל תחת ההר. אין ספק שהרגעים בהם עמדו ישראל תחת הר סיני היו רגעים נשגבים, רגעים מלאי הוד. רגעים בהם הפוטנציאל האנושי של עם ישראל הגיע לשיאו, הדמיון הנבואי פעם במלוא עוזו ועם שלם שומע דברי אלוקים חיים.

אנו רואים שדבר זה השפיע לא רק על הפן הרוחני אלא גם על הפן הגשמי. אנו שוכחים לא מעט פעמים שהחידוש המרכזי של התורה ביחס לכל הדתות האחרות הוא שהאדם, כל אדם, לא רק הנבחרים והמבורכים, נברא בצלם אלוהים. האדם מתואר כבריה שמעוטרת הוד והדר, שחסרה מעט מאלוקים. שבני ישראל עומדים תחת ההר זה מה שהתגלה בהם. אופציה לעתיד משיחי בו יש עולם ללא מחלות, עולם ללא כעסים, עולם ללא לשון הרע, ללא דיבורים רעים, עולם נטול אלימות- אפילו נטול אלימות מילולית.

כל זה היה תחת ההר וכל זה נעלם עם החטאים של בני ישראל. מבחינה מסוימת, החטאים של בני ישראל החזירו את בני ישראל לנורמה הטבעית של העולם, לעולם הרגיל בו יש מחלות, קושי וצער.

אנו חיים בעולם הזה, עולם בו המחלות הנם חלק מן הטבע, זאת משום שאנו חיים בתוך הטבע. כל עוד העולם נמצא בטבעיותו המחלות והקשיים ימשיכו להיות חלק מן חיינו. לא בגלל שהם אשמה ספציפית של מישהו, לא בגלל שאותו אדם החולה הנו ארור, אלא משום שהעולם, ואנחנו, נמצאים במצב בו הטבע מנהל אותנו. אך יכול להיות אחרת, יש אופציה לחיות כמו תחת הר סיני ולהיות מחוברים לטבע מצד אחד, אך להיות חיצוניים לו מאידך.

אנו עושים את התנועה הזאת לא מעט פעמים עם התודעה שלנו, עם הפניה שלנו למעבר. אך גם יכול להיות מצב בו לא רק התודעה תתחבר למעבר, אלא גם הגוף יתעלה מעל החוקיות הטבעית.

רק מחלה אחת נשארה לעוד תקופה כרמז לרעיון שמחלות הם לא רק טבעיות- זו היא הצרעת.

מה מבשרת לנו היעלמותה של הצרעת? האם היא מבשרת ששקענו בטבע לחלוטין ואפילו מחלה כמו הצרעת אין לנו? או שמא היא מבשרת שהתקדמנו עוד קצת והמחלות הולכות ומתבטלות?

האם אנו משחזרים את סיני? או שאנו לפני שקיעה מוחלטת בתוך הטבע? האם היכולת שאנו מפתחים להעלים מחלות היא סימן שאנו חוזרים לסיני? או שהיא מעידה על כניעה מוחלטת לסדר העולם הטבעי?

התשובה היא שלא זאת ולא זאת. היהדות לא באה לשחזר את העבר, אלא לצפות פני עתיד. העתיד אינו ידוע ונתון לעיצוב שלנו. ברור לחלוטין שאם נחליט להשקיע את המשאבים האנושיים בביעור המחלות ולא במותרות- העולם, כולל העולם השלישי, היה במצב הרבה יותר טוב ממה שהוא היום. ברור לחלוטין שאם הכסף שמושקע בתעשיית המלחמה העולמית היה מושקע בפיתוח רפואי, היינו מוצאים פתרונות להרבה יותר בעיות ומתקרבים לרגע בו מחלות יהיו הרבה יותר קלות או שיחלפו מן העולם.

אנו לא חוזרים לעבר, אלא ממשיכים לדרוש אותו בצורה המתאימה למציאות שלנו בצורה יום יומית, היה לנו רגע בו עם ישראל התעלה והמחלות בטלו ממנו. ההתעלות העולמית הנדרשת עכשיו לביטול המחלות היא לא פחות קשה. כל עוד רפואה טובה ופיתוחים רפואיים לא יהיו גבוה בסדר העדיפויות האנושי, הם לא יפותחו. כל עוד לא כל העולם יהנה מפיתוחים רפואיים, מחלות חדשות וישנות ישובו לאיים עלינו פעם אחרי פעם והחרב של המחלה תנוף מעל ראשנו. כדי למגר את החולי צריך את כולם, לא רק את העשירים ביותר

הצרעת כבר לא איתנו, האם נהיה מספיק חזקים ומוסריים כדי לדאוג שלא רק המחלות הרוחניות יעברו מן העולם, אלא גם המחלות הטבעיות? האם נרתום את הטבע בכדי להתעלות עליו ולהגשים את החזון של אדם מעוטר בכבוד והדר?

הדבר תלוי בנו.