פרשת משפטים ועשרת הדברות
הרבנית בילי רבנשטיין, ראש בית המדרש במדרשת או"ת לינדנבאום
מעמד הר סיני, עליו קראנו בפרשת יתרו הוא האירוע המכונן בתולדות ימי עמינו. רגע בו האלוקי והנשגב פונה אל האנושי והפשוט כדבר איש אל רעהו. את המפגש הבלתי אפשרי הזה מתרגמת התורה לרשימה של עשרה ציוויים. לא די, מסבירה התורה בחוויה מכוננת, במפגש נדיר. הדברים צריכים להיות מתורגמים למעשים, לפרקטיקה: עשרת הדברות.
פרשת משפטים ממשיכה מגמה זו. גם בה מיתרגמת הפניה האלוקית אל האנושי למושגים של עשה ולא תעשה. בפרשה רשימה ארוכה של מצוות, ברובן מצוות שבין אדם לחברו, שתכליתן הסדרת ההתנהלות החברתית בשדרות החיים השונות. הרצף המצוותי גדוש וכולל תחומי חיים רבים ומגוונים. בתוך ים המצוות היומיומיות האווירה החגיגית של מעמד הר סיני הולכת ומטשטשת.
בדברים הבאים אנסה להראות כיצד אל תוך השפה היבשה לכאורה של פרשת משפטים נמסך ההוד של מעמד הר סיני, וכיצד רוחם של עשרת הדברות מרחפת מעל הרצף המצוותי הארוך שבה.
"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"
הדיבר הראשון. התשתית הבסיסית לכל מה שהיה עד כה, ולכל מה שיקרה מכאן והלאה.
בפתיחת פרשת משפטים בדיני עבד עברי ואמה עבריה רומזת התורה כי האידיאה של "אנוכי ה'" תיושם עד סוף רק אם תחלחל עד תחתית הסולם החברתי. רק שם, באופן בו יתייחס האדם אל עבדו ואל אמתו, תיבחן תודעת "אנוכי ה'". יציאת מצרים חתמה את פרק העבדות בעולמו של האדם מישראל. עשרת הדברות מציבות תובנה זו בבסיסו של המפגש בין האדם לבין אלוקיו. פרשת משפטים תובעת ליישם תובנה זו, לחיות על פיה, ולבטא בפועל את העיקרון על פיו האדם הישראלי הינו עבד אך ורק לאלוקיו.
"לא תגנוב"
הדיבר השמיני. שתי מילים ותו לא. שתי מילים התובעות מן האדם שלא לשלוח ידו בממון חברו. פרשת משפטים עוסקת רבות בהסדרת מערכות היחסים הממוניות שבין אדם לחברו. נראה כי המצוות השונות בפרשה הן למעשה הרחבה של שתי המילים "לא תגנוב". מעין "מדרש הלכה" של המקרא עצמו על אותן שתי מילים גולמיות.
תחת הכותרת "לא תגנוב "כוללת הפרשה כל עוולה ממונית שהיא, ואף יותר מכך. התורה מציבה דרישה ללקיחת אחריות על כל השלכה ממונית אפשרית של מעשיו של אדם: מן העיסוק בדיני הגנב, עוברת התורה אל ניזקי בהמה ואש, ומשם עוברת אל דיני השומרים. באמצעות הצמדה זו מכפיפה התורה מעשי רשלנות אל דיני גניבה בזדון, ומצביעה על הזיקה ההדוקה שבין שני התחומים. כך מוצב לאדם רף אחריות גבוה מאוד, על פיו רשלנות כמוה כפגיעה בכוונה תחילה.
"לא תרצח"
דיבר זה מורחב בפרשת משפטים אל מקרים פרטיים רבים שלהם מכנה משותף אחד: לא ניתן להמיר חיי אדם בכסף. הקביעה "נפש תחת נפש" עשויה לעורר חלחלה, אך כאשר האלטרנטיבה היא נטילת ממון על מנת לכפר על רצח, משתקפת כאן אמת ברורה: אין ולא יהיה ערך כספי לחיי אדם.
כך אני מציעה לקרוא גם את הרצף: "עין תחת עין, שן תחת שן…"[1]. גם כאן העין המודרנית מסתייגת מן הלשון החריפה, ואף חז"ל סרבו לקבל את הדין כפשוטו, וקבעו: "עין תחת עין – ממון"[2]. ההבנה כי אלו סעיפים של הערך המוחלט "לא תרצח", מובילה אל תובנה ערכית בדבר קדושת החיים וקדושת הגוף האנושי הנושא אותם.
"לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא", "לא תענה ברעך עד שקר"
הדיבר השני והדיבר התשיעי. ענייניהם שונים ונפרדים, אך בפרשת משפטים לשונותיהם נכרכות יחד במסגרת הצו אודות משפט צדק: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"[3].
הצו "לא תישא את שם ה' לשוא", נוגע באיסור להשתמש בשם ה' באופן הפוגע בקדושתו. בפסוקים שבפרשת משפטים מועבר צו זה מן השדה שבין אדם למקום, אל השדה שבין אדם לחברו. כעת השימוש השלילי והאסור בשם ה' קשור לרצונו של אדם להזיק לזולתו ולפגוע בו באמצעות מערכת המשפט. הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" – העוסק בפגיעה בזולת באמצעות מערכת המשפט באופן ישיר, עובר הסבה מסוימת והופך להוראה לדיין להקפיד על משפט צדק. כך, שני דיברות נפרדים שעסקו בהקשרים שונים, חוברים יחד אל ציוויים הנוגעים במערכת המשפט ובדרישה למשפט צדק.
מצוות משותפות נוספות
הדיבר החמישי מצווה על כיבוד הורים, ובהתאמה התורה בפרשת משפטים מצווה על מקרי הקצה השליליים: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת… וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת"[4]. את דין המפתה אני מציעה לקרוא כהרחבה לדיבר "לא תנאף".
בדיבר האחרון, "לא תחמוד" נוקטת התורה בדוגמאות מגוונות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"[5]. דוגמאות ספציפיות אלה חוזרות בהקשרים שונים לכל אורך פרשת משפטים: בדיני העבדים העבריים והכנעניים, בדיני שור נגח ותם, ואף בתביעה לסייע לכל אדם, גם לאויב: "כִּי
תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ … עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"[6].
מצוות השבת
מצוות השבת מופיעה בשתי הפרשות, אלא שהיא מנומקת בכל אחת מהן באופן שונה. בפרשת יתרו מנומקת מצוות השבת בטעם של בריאת העולם, ואילו הבפרשת משפטים יא מנומקת בטעם הסוציאלי של הדרישה למנוחה לכל אדם ולכל בריה: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"[7]. לפני מצוות השבת מצווה התורה בפרשת משפטים גם על השמיטה, הבנויה אף היא בתבנית של שש שנות מעשה ושנה נוספת שכולה שבת. גם כאן ההנמקה היא הנמקה חברתית ומוסרית: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה"[8].
היחס שבין מצוות השבת בשתי הפרשות, עשוי להטיל אור על כל היחס שבין עשרת הדברות לבין המצוות שבפרשת משפטים. נראה כי פרשת יתרו עוסקת בשני צירים אליהם נדרש האדם במפגש עם א-לוקיו: הציר שבין אדם למקום, והציר שבין אדם לחברו. שני נתיבים. שני ערוצי קשר בין שמים לארץ. פרשת משפטים מנקזת גם את הציר האנכי, זה שבין האדם לאלוקיו, אל המישור החברתי.
מבחינה זו העיסוק בדברות שבין אדם לחברו הוא אך טבעי. החידוש של פרשת משפטים יהיה בפרשנות שהיא נותנת לכל אחד מן הדברות הנוגעים בציר שבין אדם למקום. לפי שיטתה של פרשת משפטים גם דברות אלה קשורים בעצם ליחסים שבין אדם לחברו. כך עושה התורה ביחס למצוות השבת, ביחס לצו "לא תישא את שם ה' לשוא", ואף ביחס לצו המכונן "אנוכי ה' אלוקיך". כל אלה מועתקים מן השדה שבין אדם למקום, אל השדה שבין אדם לחברו.
הדרך אל השמים, מבהירה פרשת משפטים, אינה עוברת גם דרך הארץ, אלא רק באמצעותה. עשרת הדברות כולם מתורגמים למצוות שבין אדם לחברו. זה השער לה', אלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
[1] שמות כא, כד – כה.
[2] מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דנזיקין, ח, בבלי בבא קמא פג עמוד ב, ועוד.
[3] שמות כג, א – ב.
[4] שמות כא, טו – יז.
[5] שמות כ, יד.
[6] שמות כג, ג -ד.
[7] שמות כג, יב.
[8] שמות כג, יא.
