Search
Close this search box.

“הפרשה והמיתוס” פרשת ניצבים – על הביצה והתשובה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

בפרשת נצבים אנו נפגשים עם אחד מהרעיונות המפתיעים והמרגשים שיש לספר דברים להציע, רעיון התשובה. בעינינו, רעיון התשובה הנו מובן מאליו, אך יש לשים לב שרעיון זה אינו מובן כלל לרבות מן התרבויות האליליות אשר מקיפות את עם ישראל באותה התקופה.
שבוחנים את הפסוקים שמדברים על תשובה, מגלים שהרעיון של שיבה אינו מדבר רק על עם ישראל, אלא גם אלוקים בעצמו שב ומשיב את את העונשים בהם העניש את ישראל לאחור.
א וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵֽׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּֽיחֲךָ֛ יְקוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃ ב וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְקוָ֤ק אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ ג וְשָׁ֨ב יְקוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְקוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃ ד אִם־יִֽהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְקוָ֣ק אֱלהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ׃ ה וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ יְקוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָֽרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵֽאֲבֹתֶֽיךָ׃ ו וּמָ֨ל יְקוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָֽבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְקוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ׃ ז וְנָתַן֙ יְקוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל־הָֽאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל־אֹֽיְבֶ֥יךָ וְעַל־שֹֽׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ׃ ח וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְקוָ֑ק וְעָשִׂ֨יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ ט וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְקוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל ׀ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י ׀ יָשׁ֣וּב יְקוָ֗ק לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֨יךָ֙ לְט֔וֹב כַּֽאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ׃ י כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְקוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־יְקוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ {ס}
רבים עמדו על כך שהתורה, או יותר נכון השם, מציעים כאן תפיסת עולם ייחודית הכוללת את רעיון התשובה ביחס לרעיון הכפרה והאשמה של הדתות האליליות. רבות מן הדתות האליליות והמיתוסים האלילים לא הכירו בכך שאפשר לשוב מן החטא. אלא הציעו אופציות שונות הכוללות מנעד רחב בין התעלמות מן החטא בכלל עד לפטליות שלו:
א. הכל מוכתב מראש ועל כן אין בכלל מושג של חטא בעולם.
ב. עיוורון ביחס אל החטא, שהרי מבחינת הטבע אין דבר טוב ורע, יש רק קרה או לא קרה. הטבע אין בו שיפוט מוסרי יש בו רק אירועים.
ג. החטא מעיד על החולשה האנושית שאינה ניתנת לתיקון.
ד. החוטא צריך למות כי אין כפרה על חטאיו.
ה. החוטא יכול לכפר על חטאו ובכך להימנע מן העונש אך אין כאן חזרה למצב שלפני החטא.
מפרשת ניצבים עולה שאכן ניתן לשוב אל השם ולשוב למצב הקודם לחטא ובכך מתבטא המסר הרדיקלי של התורה ברעיון התשובה.
דברים אלו ניתן לראות במדרש המפורסם בנוגע לתשובה:
“שאלו לחכמה חוטא מה עונשו ? אמרה : חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו ? אמרה : הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו ? אמרה : יביא אשם ויתכפר, שאלו להקב”ה חוטא מה עונשו ? אמר : יעשה תשובה ויתכפר, הה”ד טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך , למה הוא טוב בשביל שהוא ישר ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב”
בניגוד לחכמה (האידאליזים), הנבואה (התיאוקרטיה), בניגוד למה שאנו מכירים מן התורה עד פרשת ניצבים, מגיע הקדוש ברוך הוא בפרשתנו מאפשר את התשובה של האדם.
אך לדעתי, בפרשה שלנו אנו למדים על רעיון נוסף, לא רק האדם שב, אלא כפי שאמרנו, גם האלוקים שב.
השיבה של האדם מעוררת את השיבה של אלוקים, שהרי נאמר:
“וְשָׁ֨ב יְקוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְקוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה”
דווקא נקודה זו הנה משמעותית מאוד ובעיני מביאה לשיא את הנקודה הייחודית שמנסה להעביר לנו המקרא.
בתפיסה האלילית הקלאסית, האלים הם חוקי הטבע עצמם. לשם דוגמא- אל השמש הוא השמש עצמה, השמש אשר שוקעת ועולה כל יממה. זהו הטבע הפנימי של השמש , אין לה בחירה בכך ועל כן זהו הטבע הפנימי של האל.
אל הים הוא אל הים- הוא אינו שולט בשמים או בארץ, אלא אך ורק בים. יש כאן מגבלה אינהרנטית בעצם ההגדרה של אל הים כאל ששייך לתחום מסוים.
דבר זה נכון גם “לאבי האלים” שמופיע בדרך כלל בדתות פוליתאיסטיות, אבי האלים מוגבל גם הוא לתחום עליו הוא שולט, גם אם תחום זה הוא רחב מאוד, הוא עדין מוגבל בו.
למעשה מה שמגביל את האלים הנו הטבע שלהם ובעקר העובדה שיש להם טבע. מגבלה זו שיש על האלים יוצרת מצב שכמו כל דבר טבעי, ציר ההתייחסות מבחינת הזמן והתייחסות אל המאורעות הוא רק קדימה ולא אחורה (ואכן כבר עסקנו בפרשות הקודמות על מושג הגורל שגם האלים נטולים למרותו ואף הגורל עצמו נטול למרות של עצמו). על כן, המקסימום עליו ניתן להגיע אחר החטא הנו מושג הכפרה, כפרה ולא תשובה. שהאל מתרצה, או מחליט לקבל את האשמה של האדם, בכך לא נמחק החטא, שהרי החטא הוא בעבר וגם לאלים אין כוח על העבר, הטבע אינו חוזר לאחור- התנועה שלו היא אחת ויחידה, אך ורק קדימה. היחס לחטא במקרה הטוב יכול להיות יחס של כיפור, של כפרה, לא חידוש ימים כקדם.
מי שהבינו דבר זה לעומק היו היוונים.
מחבר המיתוס היווני הומרוס- בחר לפתוח את האילדאה לא בתחילת הסיפור אלא באמצעו. אנו צונחים מיד בתחילת הספר למלחמת טרויה לריב בין אכילס ואגממון (דמות שבעצמה כיפרה על חטאיה בהורדת חלק מאצבעותיה בנשיכה, מה שריצה חלק מן האלות שרצו להענישו) בשנה התשעית למצור על טרויה. אפשר היה להתחיל את סיפור טרויה מן תחילתו, מן הנקודה בה זאוס מתגלה כברבור, מקיים יחסים עם לדה אמה של הלנה שמטילה ביצה ממנה בוקעת הלנה. אך המיתוס בוחר להתחיל מן האמצע, האמצע מראה את הכפיפות לחוקיות של הטבע, את ההדגשה שגם האלים כפופים לטבע שלהם.
לאור דברים אלו מובנת עוד יותר שאלתו המפורסמת של המלך הכוזרי את החבר בספר הכוזרי- היה לך להתחיל לספר את סיפור התורה מבראשית ולא ממעמד הר סיני, היה לך להתחיל בהתחלה ולא באמצע. תשובתו של החבר למלך מציינת את הקשר המיוחד של עם ישראל להקדוש ברוך הוא, את הברית שנכרתה בסיני בין ישראל לבין השם, ברית שמהווה את בסיס האמונה של עם ישראל, ברית שבגלל היותה ברית, בגלל היותה הסכם ולא בגלל היותה “הטבע” של האלוקות, לא תופר. שהרי על פי התנ”ך אלוקים אינו מוגבל בטבע של עצמו, אלא כורת בריתות, מקבל על עצמו הסכמות.
בפרשה שלנו מתגלה שלא רק האדם יכול לשוב, אלא שהאלוקים עצמו שב. האלוקים ובעקבותיו האדם שנברא בצלם אלוקים, מסוגלים לשוב, לחדש ימינו קדם. האלוקים ואחריו האדם יכולים לחזור לראשית וכמו להחזיר את הזמן לאחור. זהו סוד של תחילת שנה בה שב העולם כל שנה מחדש ליום הרת העולם, יום בו השנה מתחילה, הזמן מתחיל מחדש ולא ממשיך כנהר הזורם רק לכיוון אחד. זהו מסר רדיקלי ביותר ששולח לנו התנ”ך ולנו לא נותר אלא להפנים אותו, להפנים את הפלא והסוד של התשובה.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}