פרשת נצבים-וילך – מהו תיקון אמתי?

מאת הרב אודי אברמוביץ, ראש מדרשת או"ת לינדנבאום – לוד

מן המפורסמות הוא כי ספר דברים מציע לנו הסתכלות חדשה על אירועים, מצוות ומושגים שהכרנו בשאר ארבעת החומשים. החל מהיחס לקורבנות וכלה במעמדו של עבד עברי.

בפרשת ניצבים זה קורא שוב והפעם עם רעיון התשובה (דברים ל, א-י), שרק בטעות נדמה לנו שהיה קיים שם מאז ומעולם. החטא, על סוגיו השונים, יוצר קלקול בעולם ובאדם. השאלה היא איך מתקנים, ומה הוא בכלל תיקון. התשובה המרכזית לשאלה זו במקרא הוא מושג הכפרה, המופיע מעל מאה פעמים בתורה. "לכפר" פירושו להסיר, לנקות, לטהר ולפעמים פשוט: לכסות. החטא יצר פגם אובייקטיבי בעולם, ועל החוטא לתקן אותו, כלומר להסיר אותו, או לפחות לפצות עליו באופן כלשהו. זה הוא ההיגיון הפרימיטיבי (=ראשוני, בסיסי) של התור: "עין תחת עין שן תחת שן", והוא גם עומד בבסיס האינטואיציות המוסריות שלנו. ישנם מעשים שלא מספיק להתחרט עליהם, אלא יש לעשות מעשה הפוך במקומם. הכפרה יותר שייכת כמובן לעולם הקורבנות. יש גם לזכור, שיום התיקון הגדול בתורה נקרא.. "יום הכיפורים"- היום שבו הכהן הגדול "מנקה" את העולם מכל הזוהמה הרוחנית שהצטברה בו במהלך השנה, על ידי עבודה מדודה ומדויקת של הקרבת קורבנות ומעשים נוספים.

ב1958 הוקם "אות הכפרה והשלום"- ארגון גרמני של מתנדבים הרוצים לכפר על מעשי אבותיהם במלחמת עולם השנייה. האם הם "מתחרטים" על מעשי הנאצים? זה הוא ביטוי לא שייך, שהרי הם לא עשו כלום, ויתכן שגם מעולם כלל לא הזדהו עם מעשים אלו. אז מדוע הם רוצים "לכפר"? משום שהבור המוסרי שיצרו אבותיהם בעולם הוא מציאות קיימת, שלא קשורה רק לשאלה מה אנו חשים כלפיו. הכפרה תתבצע כמעט תמיד מכוח מעשה פיזי בעולם, שדווקא הנפגע או אלוקים יקבעו מה טיבו וכיצד יתבצע ולא האדם עצמו. לפני שנים רבות פנה אדם שדרס בשוגג אדם שהתפרץ לכביש ויצא זכאי במשפטו, לרב אליעזר מלמד, בשאלה-בקשה: מה עליו לעשות? כיצד יוכל לכפר על מה שעשה?

אך ניתן לתת גם דוגמה הפוכה. מדי פעם אנו שומעים על פוליטיקאי שישב בכלא על מעשי שחיתות שעשה, וכעת הוא רוצה לחזור לתפקיד ציבורי, מכוח הטענה: שלמתי את חובי לחברה! הניחו לי. יתכן שנעשה זאת. אך יתכן מאד שחלקנו נחשוב: אמנם הוא שילם את חובו אך מי אמר שבאמת שינה את מעשיו ומידותיו? לשם כך נוצר רעיון התשובה: "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלוֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, י), וביתר פירוט, מוסבר רעיון התשובה בדברי יחזקאל (יח):

"כא וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כב כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה. כג הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ד' אלוקים הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה".

מעתה יושם הדגש על התיקון הפנימי, הסובייקטיבי, הקשור לתכונות האדם, לרגשותיו ומחשבותיו. אם אדם "שילם" על מעשיו הרעים, אך לא עבר שינוי פנימי, ישנו חשש לזילות של המוסר והפיכתו רק לעניין של סחר-מכר. חז"ל מדגישים זאת היטב ביחס ליום הכיפורים, שאין ביכולתו ל'כפר' אם אומר האדם "אחטא ואשוב", או שהוא לא ריצה את חברו, ובאופן כללי מאדירים את מושג התשובה ש"קדמה לעולם". אך לשיא מיצויה היא מגיעה כמובן בהלכות תשובה לרמב"ם.

הרמב"ם מדגיש כי גם בזמן המקרא הבאת הקורבנות לא הייתה פועלת את פעולתה אילולא הייתה מתלווה לה אמירת הווידוי. אין המדובר רק בווידוי דברים שמטרתו להודות בחטא ו"להניח" אותו לפני לה', אלא בעצם בתהליך מלא של תשובה: "כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח) "הלכות תשובה א, א). מלבד זאת, בימינו שאין בית מקדש, התשובה מחליפה את הכפרה: "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות" (שם, ג)