חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“המדרש והמיתוס” פרשת ראה – לא היה ולא עתיד להיות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בפרשת ראה משה רבינו מדבר עם עם ישראל על תופעה שקשה הן לעם ישראל שמקשיב למשה והן לנו לומדי התורה אלפי שנים לאחר מכן להאמין שאכן תתרחש כמו שמשה מתאר אותה. משה רבינו מתאר מצב שעיר שלמה מישראל תודח לעבודה זרה. התוצאה של דבר זה יהיה השמדה ומחיקה של העיר מעל פני האדמה:

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ׃ הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹ֥שְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃ וְאֶת־כׇּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֮ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כׇּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד׃

חז”ל, הרגישו שעיר הנידחת אינה אופציה ממשית, גם מבחינת ההיתכנות שעיר שלמה תטה לבה אחרי עבודה זרה וגם מבחינת העונש הברוטלי שמתואר ביחס לעיר הנידחת ותושביה.

התוספתא במסכת סנהדרין אכן מצהירה שעיר הנדחת אינה הלכה ריאלית והיא אינה עתידה להיות:

עיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוֹש וקבל שכר אין עושין שלש עיירות נידחות בארץ ישראל כדי שלא יחריבו את ארץ ישראל. אבל עושין אחת שתים. ר’ שמעון אומר: אף שתים לא יעשו, אלא אחת ביהודה ואחת בגליל. בסמוך לסְפָר, אפילו אחת לא יעשו, כדי שלא יפרצו גוים ויחריבו את ארץ ישראל … קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגין. ר’ אליעזר אומר: נהרגין. אמר לו ר’ עקיבא: ומה אני מקיים: “ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”? אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר: “הכה תכה”; אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר: “החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה”, ומה אני מקיים “ונתן לך רחמים”? אילו קטנים שבתוכה. ר’ אליעזר אומר: אף גדולים אין נהרגין, אלא על פי עדים והתראה.

המשך התוספתא, על אף הפתיחה החד משמעית שלה שעיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות, כן נכנסת להלכות של עיר הנדחת ומצמצמת אותם מאוד, אין עושים שלוש עיירות נידחות בישראל, לא מוציאים להורג קטנים ואולי גם את הגדולים לא הורגים אלא בהתראה.

עיר הנדחת מצטרפת לרשימה של הלכות עליהם התורה שבעל פה אומרת שהם נאמרו על מנת שנדרוש ונקבל עליהם שכר, אך הם מעולם לא היו ומעלם לא יהיו:
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? לומר: דרוֹש וקבל שכר. ר’ שמעון בן אלעזר אומר: הבת ולא הבן? אלא גזירת מלך היא. בן סורר ומורה אפילו העלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתה, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשיעור, או עד שיאכל בחבורה שהוא כיוצא בה.

בדיוק כמו בעיר הנידחת, גם בן סורר ומורה, מציאות בה ילד זולל וסובא והוריו מביאים אותו לזקני העיר ומכריזים עליו כבן סורר ומורה, לא היה ולא עתיד להיות. אך אותו מקור תנאי שמדבר על בן סורר ומורה, בדיוק כמו בנוגע לעיר הנידחת, עוסקת שוב בהגבלות הלכתיות על עצם הקונספט של בן סורר ומורה, דווקא בן ולא בת, דווקא אכילה בצורה מסוימת ועוד.

דבר נוסף עליו נאמר שלא היה ולא עתיד להיות הנו בית מנוגע:

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך: דרוֹש וקבל שכר ר’ אלעזר בר’ שמעון אומר: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתה סגירתה. ר’ שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר: מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו. וירושלם אינה מטמאה בנגעים. אמר ר’ יהודה: אני לא שמעתי אלא בבית המקדש בלבד.

אמנם, ישנם חכמים שטענו שבית המנוגע היה בעבר, אך ברור שמדובר במקרים מאוד מסוימים, כמעט זניחים מצד מספרם.
הרעיון שהמדרש מנסה להציג כאן הנו מרתק, ישנם דברים שנכתבו בתורה, אך הם לא פרקטיים בשום צורה ושום דרך. זהו רעיון מרתק ונועז ביחס לספר מקודש.

ברור לכן מדוע ישנם כאלו שלא חשו בנוח עם הרעיון הנ”ל, מי שמסמל בגמרא את העמדה הזו הנו רבי יונתן:

כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר, כמאן? כרבי יהודה. איבעית אימא: רבי שמעון היא, דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר.אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו. כמאן אזלא הא דתניא: עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה – דרוש וקבל שכר, כמאן? – כרבי אליעזר, דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא – אמר קרא: “ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל” (דברים יג יז), וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב: “לא תעשון כן לה’ אלהיכם” (דברים יב ד). אמר רבי יונתן: אני ראיתיה, וישבתי על תילה. כמאן אזלא הא דתניא: בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר, כמאן? – כרבי אלעזר ברבי שמעון. דתנן, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים, בשתי כתלים, בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורוחבו כגריס … תניא, אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו, ואמרו: אבנים מנוגעות פינו לשם.

אך גם אם צודק רבי יונתן וגם אן צודקים התנאים והאמוראים שדיברו על כך שהכירו מקום שהיה בו בית המנוגע, כפי שאמרנו מדובר במקרים חריגים ביותר, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הכלל הוא שדברים כאלו לא קורים, דברים כאלו לא מתרחשים.

אז אם כך, למה באמת הם נכתבו?
התשובה שמופיעה דרוש וקבל שכר, הנה תשובה יפה, אך היא אינה מספקת עד הסוף, מדוע הביאו דווקא את הדוגמאות האלו? מדוע דווקא אלו הם המקרים שנאמר עליהם דרוש וקבל שכר, ניתן לחשוב על המון מודלים בלתי ריאלים שניתן לכתוב אותם ולומר עליהם אחר כך דרוש וקבל שכר?
כנראה הדברים נעוצים באופי של התורה בכלל ושל הנבואה בפרט.

בעולם העתיק, הנבואה היתה מחייבת וכובלת, אם נאמרה נבואה היא לא הולכת לריק, היא בסופו של דבר תתגשם. כבר כתבנו מספר פעמים על הנבואה ששומע ליאוס אביו של אדיפוס על כך שבנו יהרוג אותו ויתחתן עם אשתו (אמו) ובעודו מנסה להימנע מהגשמת הנבואה בכל דרך אפשרית- כולל בציווי לרצוח את בנו, בסוף הנבואה מתגשמת. בעולם העתיק שהאלים מתערבים ונותנים נבואה לאורקל, שדבר האלים מגיע לאדם על ידי הנבואה, דבר האלים כובל ומתרחש, האדם לא יכול להימלט מן הנבואה שניבאה עליו.
זאת היא הסיבה מדוע התקבע לנו שנבואה תוכנה הנו ניבוי העתיד.

אך לא זו דרכה של תורה. התורה והנבואה, במיוחד נבואת משה רבינו עליו השלום, אינם הכרח אלא קריאה. דהיינו נבואת חורבן, אם היא מתקיימת, היא אינה נבואה מוצלחת, אלא נבואה של כשלון. הנביאים אמרו את דבריהם לא כי הם היו בטוחים שהטרגדיה תתרחש, אלא כי הם רצו להזהיר ממנה, הם רצו שנשוב בתשובה, הם רצו שינוי, הם לא רצו שהנבואה אכן תצא מן הכוח אל הפועל.

באופן מפתיע הדברים נכונים אפילו לנבואות “טובות”. שרבי עקיבא רואה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים וצוחק – הוא מסביר את הצחוק שלו בכך שהנבואה של ילדים וזקנים יושבים בחוצות ירושלים לא תתקיים ללא נבואת הפורענות שדיברה על חורבן העיר. אך אם העיר לא היתה נחרבת, לא היה צורך בנבואת הנחמה!

כשם שעדיף בלי שנבואות החורבן יתממשו, לא צריך לשאוף למימוש נבואות הנחמה, כי נחמה מגיעה רק אחרי אבל.
להבנתי זה מה שמנסה המדרש לרמוז לנו על עיר הנדחת, בן סורר ומורה ובית המנוגע. האם יכולה להיות מציאות של בן סורר ומורה? בוודאי. האם יכולה להיות מציאות של עיר הנדחת? כן. האם בית יכול להתנגע בעקבות מעשי בני הבית? לצערנו כן.
אך אין הכרח שכך יהיה, אדרבא, אנו רוצים להאמין שלא היה ולא עתיד להיות! זה חלק ממה שמניע אותנו, זה מגדיר את הבחירה החופשית שלנו! נדרוש את הפסוקים, נלמד איך לא להתנהל וממה להיזהר וזה יהיה שכרנו!

ולבסוף התורה והנבואה אינם אורקל, אלא קריאה אלוהית ללקיחת אחריות, זהו המסר המשמעותי מכולם שמנסה למסור לנו התורה ואם נקח אחריות- לא היה ולא עתיד להיות.

לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}