חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת עקב: אמברוסיה, מים ומן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי השם יחיה האדם

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

בפרשתנו משה רבינו מתאר לבני ישראל את השמירה ששמר אותם הקדוש ברוך הוא בעת הליכתם במדבר בדרך לארץ ישראל:

(א) כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְקֹוָ֖ק לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ב) וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא: (ג) וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְקֹוָ֖ק יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם: (ד) שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה:

במסגרת שמירה זו הקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל את המן, מאכל שמשה מתאר אותו כמאכל ש: “לא ידענו ולא ידעו אבותינו כדי להודיע לנו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על מוצא פי השם יחיה האדם”.

רבים הסבירו את הכוונה בכך שלא נחשוב שהאדם חי על בסיס עמלו, אלא באמת האדם חי רק על פי השם. הפרשנים הבינו מילים אלו כביטוי שמכוון לתורה- האדם לא חי רק על דברים גשמיים אלא החיות האמיתית שלו מגיעה מן הרוח, ממוצא פי השם, מן התורה והמצווה.

יש בכך מן ההגיון שהרי המילה דעת כתובה בפסוק שלוש פעמים על הטיותיה השונות והפסוק הקודם אכן מתייחס למצוות. לפי פרשנים אלו, נראה שמשה מנסה להדגיש את החיות הלא טבעית של המדבר שכולה תלויה בשאלה האם אנו מקיימים את דבר השם או לא.

למען האמת, גם הארץ שעם ישראל עומד להיכנס אליה, דומה בכך שהחיות ממנה קשורה למוצא פי השם:

(י) כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק:
(יא) וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם:
(יב) אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה:

בניגוד לארץ מצרים בה ניתן להשיג מים מן הנילוס אפילו על ידי גרירת הרגל שיוצרת מעין תעלה ממנה זורמים מים, בארץ ישראל המים מגיעים מן השמים: למטר השמים תשתה מים. ואכן הפסוקים הבאים הם פסוקים המתארים את הגשם כתוצאה ישירה של מעשה האדם:

(יג) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: (יד) וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ: (טו) וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ:(טז) הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: (יז) וְחָרָ֨ה אַף־יְקֹוָ֜ק בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְקֹוָ֖ק נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:

מבחינה זו הגשם בארץ ישראל דומה לאידאל אותו מציג משה בדבריו על המן, גם בארץ ישראל הפרנסה תלויה בקשר של האדם עם האלוקים, היא תלויה בהקשבה למצוות השם.

המשורר בתהילים פותח לנו צהר מסוים לטבעו של המן:

תהלים פרק עח
(כג) וַיְצַ֣ו שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל וְדַלְתֵ֖י שָׁמַ֣יִם פָּתָֽח:
(כד) וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ:
(כה) לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע:

המשורר בתהילים מכנה את המן לחם אבירים. מהו אותו לחם אבירים? מי הם אותם האבירים?

הגמרא ביומא מסבירה לנו שלחם אבירים הוא מאכלם של יושבי השמים האבירים- הלוא הם המלאכים:
“תנו רבנן ‘לחם אבירים אכל, איש” לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא” (תלמוד בבלי, יומא עה ע”ב.) גם במדרש שוחר טוב עח, ד ניתן לראות שהאבירים הנם המלאכים: “לחם אבירים – שנעשו בני ישראל כמלאכים ”

דהיינו, על פי המדרש לחם אבירים הנו הלחם של המלאכים שוכני השמים ועל כן יש צורך בפתיחת דלתות שמים בכדי שהוא יגיע לארץ.

הד לפתיחת השמים למען תת מאכל וביתר דיוק מים על הארץ אנו מוצאים בספר מלאכי:

מלאכי פרק ג פסוק י

הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְקֹוָ֣ק צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי:

השם פותח את “ארבות השמים” למען מי שנותן מעשר ונותן בתמורה אוכל מן הארץ.

בתרבויות רבות יש דיבור על מאכלים שמימיים.
מאכל שמיימי מוכר ביותר הוא האמברוסיה והנקטר שמקובל שהנם מאכל האלים, מאכל שנותן חיי נצח. מאכל זה הוגש לאלים על ידי “הבה” משרתת האלים:

“אֹכֶל אַמְבְּרוֹסִי יָקָר וְהַנֶּקְטַר לִשְׁתּוֹת לוֹ מַזָגָה תֶּמִיס בְּעֶצֶם יָדָהּ, יָד אַלְמָוֶת” (אל אפולון מדילוס).

משמעות השם אמברוסיה הנו “לא לחם”. דהיינו: מאכל שוכני השמים על פי האיליה והאודיסאה הנו “לא לחם”. אך על אף היותו לא לחם, מדובר במאכל שהנו מאכל גשמי. בתרבות היוונית האלים אוכלים או שותים את האמברוסיה שאינה לחם ומעניקה חיי נצח, ובאותה מידה גם בני ישראל אוכלים במדבר את מאכל המאכלים שיורד מן השמים- מאכל שנותן מעין איכות “מלאכית” לבני ישראל.

אני חושב שדווקא לאור דברים אלו יש להבין את המסר ששולח לנו משה רבינו באומרו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על מוצא פי השם יחיה האדם, ולאור דברים אלו גם יש להבין את הנאמר על ארץ ישראל בה המים תלויים בשמים, וזאת בניגוד לארץ מצרים הפוריה שמקור המים בה הוא בארץ.

משה רבינו מלמדנו שכמו האמברוסיה שאותה אוכלים האלים אינה לחם, גם האדם אינו חי על הלחם. אך בעוד האמברוסיה היא מאכל (או משקה- נקטר שיש הטוענים שהנו סוג של יין כמו שנאמר בשופטים “ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים”) המאפשר לאלים חיי נצח, מוקד החיות של האדם, מלמד אותנו משה, הוא מוצא פי השם- אך מדובר כאן בחיים מסוג אחר לא חיים של אלים, אלא חיים של אדם.

בניגוד לאמברוסיה, מוצא פי השם אינו מבטיח חיי נצח, אלא הוא פשוט מבטיח חיים- חיים של אדם.

נראה, שמחבר המקרא שם בפי משה את התיקון של חטא עץ הדעת. בעץ הדעת בחר האדם “בדעת” במקום “בחיים”, אך בפסוק שלנו מלמד אותנו משה רבינו: וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְקֹוָ֖ק יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם, החיים קשורים למוצא פי השם. השאיפה לדעת היא השאיפה להיות כאלוקים (הנחש אומר והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע) זאת משהו שבדעת יש מימד של נצחיות, מימד של חיי נצח. הדעת אינה גשמית, אינה מתכלה ואינה נעלמת ובלשון הפילוסים ניתן לדבוק על ידי הדעת בשכל הפועל. אך משה רבינו בדבריו מלמדנו על דעת מסוג אחר, דעת שמוגדרת על ידי “מוצא פי השם” ואין בה את הרצון להיות כמו אלוקים. בחיים מאין אלו אין הבטחה לחיי נצח- אבל יש הבטחה לחיים שקשורים לדעת מסוג אחר, לחיות מסוג אחר- חיות של מוצא פי השם, חיות של עץ חיים היא למחזיקים בה- חיות ארעית, חיות שאינה נצחית אך כזו שמתקשרת לדעת אלוקים. זאת היא הסיבה מדוע ערב הכניסה לארץ מפסיק המן- המאכל השמיימי שיש בו מימד של נצח ומשה מבשר שמוקד החיות אינו הלחם שמעניק את השמים לארץ, אלא מוצא פי השם.

כך גם יש להבין את הנאמר על הדרך בה עם ישראל יקבל מים בארץ ישראל- למטר השמים תשתה מים.

המים של המצריים דומים למאכל האלים היווני. מקור המים המרכזי של המצריים הנו היאור, היאור שניתן לגרור ממנו יובלי מים עם הרגליים. בעולם העתיק היאור היה נתפס כנצחי, כבלתי כלה. היאור, שאף נתפס כאל המצרי- הוא נצחי וכאשר שותים אותו בני מצרים למעשה הם שותים את האל, מה שנותן לחייהם ולאימפריה שלהם מימד נצחי.

אך המים של ארץ ישראל הפוכים לחלוטין. המים של ארץ ישראל הם זמניים, לפעמים ירד גשם ולפעמים לא, הם קשורים גם הם, למוצא פי השם- להקשבה למצוות.

דווקא במדבר, המים מגיעים מבאר מרים שלא נכלית לעולם. המדרש מתאר איך בדיוק כמו היאור, כל נשיא היה מושך מאין יובל של מים לשבט שלו מתוך הבאר. אנו גם מכירים את המדרשים שלבאר היתה איכות של ריפוי, שריפאה את כל השותה ממנה.

אך כפי שראינו, בארץ ישראל זה לא המצב, בארץ ישראל לעיתים יש מים ולעיתים לא, המים אינם נצחיים הם קשורים למוצא פי השם, הם קשורים לשאלה הם אנו שומעים את מוצא פי השם או לא.

כשלא חיים כמו מלאכים במדבר, לא מקבלים יותר לחם אבירים, לא שותים יותר מים מן היאור או מן הבאר הנצחית. המדבר איפשר לעם ישראל מימד של נצחיות- לחם של המלאכים מן השמים, מים זורמים עד בלי די. אך החיות עליה מדבר משה בנאומו הגדול היא חיות שאינה נצחית, אלא חיות מסוג אחר. זוהי חוסר נצחיות שמוגדרת על ידי החיבור למוצא פי השם, חיים השונים מאוד מאידיאל החיים האלילי המקיף את עם ישראל.

מהרבה בחינות הנצחיות מאפשרת לאדם חיים המנותקים מן האלוקים, שהרי אם האדם הוא נצחי אין לו צורך באלוקות שתפרנס אותו, אין לו צורך שהאלוקות תחיה אותו. האלים היוונים הם נצחיים, זה מה שמייחד אותם מן האדם, נצחיותם ואכן האלים אוכלים מאכל שנותן להם חיי נצח.

המצריים חשו נצחיים מאחר שהם ראו ביאור את מקור המים הנצחי והם שתו מאותו מקור מים נצחי. גם הקיום של עם ישראל במדבר היה בו מימד נצחי- לחם מן השמים ומים בלתי פוסקים מן הארץ. דווקא בארץ ישראל מגיע המימד הארעי לשיא ונראה שדווקא מימד זה הוא הגורם שיאפשר לאדם להקשיב למוצא פי השם, לחוש שהחיות אכן מגיעה מן האלוקים. בניגוד לאידיאל החיים האלילי הנצחי, המקרא מציג אידיאל חיים שאינו נצחי אלא זמני. אלו הם חיים שאין בהם שאיפה לחיי נצח, אלא שאיפה לתוכן של נצח, שהרי: לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על מוצא פי השם יחיה האדם.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}