פריון האדם והאדמה
הרבנית אמירה רענן מלמדת ספרות השו"ת והלכה בישיבת אור תורה מחנים
בפרשת עקב בתחילתה נאמר: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ." (דברים ז, יב-יד)
הפרשה מציינת את הברכות לעובדי ה' ושומרי מצוותיו. חלק ניכר מן הברכות עוסק בפריון – פריון האדם ופריון האדמה.
נתן לראות כאן הקבלה מהותית בין שני סוגים אלה של פריון, זה של האדמה וזה של האדם.
הגמרא, במסכת תענית דף ח מביאה הקבלות נוספות הקשורות בפריון: "אמר ריש לקיש משום בר קפרא: …נאמרה עצירה באשה שנאמר כי עצר עצר ה' בעד כל רחם, ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ועצר את השמים. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים, נאמר לידה באשה דכתיב "וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן" (בראשית ל, כ"ג), ונאמר לידה בגשמים דכתיב "כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם…הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ" (ישעיהו נה, י). נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים, נאמר פקידה באשה דכתיב "וה' פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה" (בראשית כא, א), ונאמר פקידה בגשמים דכתיב "פָּקַ֥דְתָּ הָאָ֨רֶץ׀ וַתְּשֹׁ֢קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם" (תהלים סה, י).
ניתן לראות כי ריש לקיש מחיל את המושגים האנושיים "פקידה" ו"לידה", הקשורים בפריון האדם על פריון האדמה. כשם שהאישה נבעלת ע"י בעלה, נפקדת ויולדת את פרי בטנה, כך האדמה נבעלת ע"י הגשמים, נפקדת ויולדת את פרי הארץ.
דוגמא נוספת לכך אנו מוצאים בדברי ר' אבהו ורב יהודה (תענית ו): אמר רבי אבהו: מאי לשון רביעה – דבר שרובע את הקרקע, כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: מיטרא בעלה דארעא הוא, שנאמר "כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל (ישעיהו נ"ה, י).
משמע שהגשם הוא שמפרה את האדמה ובועלה כבעל לאישה. בנושא הפריון, הן של האדמה והן של האדם, קיים רובד של הטבע. בטבע, האישה והאדמה מופרות וכתוצאה מכך נותנות פרי. אך קיים גם רובד שהוא מעל הטבע, רובד של חיים על פי תורה ומצוות.
ברובד זה פריון האדמה והאדם תלויים שניהם בברכתו של הקב"ה. אם בחוקותי תלכו, תבורכו בפרי אדמה ובפרי בטן.
התלמוד הירושלמי מביא במסכת תענית (פרק א הלכה ד) מדרש נפלא הקושר את הגשם ליחסי האישות בין איש לאשתו: נראה לרבי אבהו (בחלום, כשהיתה שנת בצורת, נאמר לו כי כדי להיוושע צריך שאדם ושמו) פנטקקה יתפלל ומטר ירד. שלח רבי אבהו (לקרוא לפנטקקה, כדי לחקור מי הוא) והביאו. אמר לו: מה אומנותך? אמר לו: חמש עברות אותו האיש (אני) עובר בכל יום: מקשט תיאטרון ושוכר הטיארות (מנגנות ורקדניות), ומביא בדיהן לבית המרחץ ומטפח (בידיים) ומרקד לפניהן ומקיש בצלצלים לפניהן. אמר לו (רבי אבהו): ומה טובה עשית (שבזכותה נאמר לי כי ראוי אתה להתפלל על הציבור)? אמר לו: פעם אחת היה אותו איש (אני) מקשט תיאטרון, ובאה אישה אחת ועמדה לה אחורי העמוד כשהיא בוכה. אמרתי לה: מה עסקך? אמרה: בעלה של אותה אישה (בעלי) חבשוהו (בבית הסוהר), והיא (ואני) מבקשת לראות מה לעשות כדי להתירו (מבית האסורים, ורמזה לו בכך שהיא רוצה להשכיר עצמה לתיאטרון כדי לאסוף כסף לשחררו). (עתה מספר פנטקקה לרבי אבהו) ומכרתי מיטתי והכילה שעל מיטתי ונתתי לה דמיהם, ואמרתי לה: הא לך והתירי בעלך, ולא תחטאי. אמרתי לו (רבי אבהו אמר לפנטקקה, אכן): כדאי אתה שתתפלל ותיענה!"
במה תפילתו של אותו הסרסור גדולה מתפילתם של חכמים? מה היה טמון באותו מעשה שעשה שהביא אותו להיות ראוי יותר מגדולי ישראל? המדרש מתאר מצב בו אישה נאלצת למכור את עצמה לזנות. למעשה מתכוונת אותה אישה להשתמש ב"כלי הפריון" שלה – גופה – בצורה שאינה מקודשת, בצורה של חטא. היא מסיטה את גופה מדרך הטבע. הסרסור בבית הבושת בוחר להצילה מהחטא, ונותן לה את דמי פדיון השבויים. הכסף אינו מגיע מקופת בית הבושת אלא מרכושו הפרטי – מיטתו ומצעיו, כלומר, כסף נקי מחטא. ברגע שהאישה יכולה לפדות את בעלה בטהרה מתאפשר מימוש הפריון האנושי על פי חוקי הטבע וחוקי התורה. כשהאישה שבה לבעלה, יכול לרדת גשם.
קיום פריון האדם בקדושה מביא לפריון האדמה. ככתוב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה … וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ … לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה…"
