פרשת עקב

הרבנית בילי רבנשטיין, ראש בית המדרש במדרשת או"ת לינדנבאום

בפרשת עקב מופיעות שלוש אזהרות הנפתחות בלשון דומה: "כי תאמר בלבבך" "אל תאמר בלבבך" – אזהרה מפני שלוש מחשבות מוטעות ומסוכנות הנאמרות בלב. ביטוי מעניין "ואמרת בליבך" – שילוב של דיבור כלפי חוץ יחד עם תחושה פנימית חזקה הנובעת מעומק הלב.

מעניין לשים לב כי לאחר כל אחת מן האזהרות גם מופיעה הדרישה "זכור…", "וזכרת". כנגד המחשבות הפסולות מבקשת מאיתנו התורה לזכור דברים מסויימים שימנעו את אותן מחשבות שגויות.
המחשבה השלילית הראשונה מופיעה בפרק ז, פס' יז: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם". מחשבה זו מבטאת את החשש שמא איננו מסוגלים, שמא לא נוכל, שמא אתגר כיבוש הארץ והישבה בה קשה מידי. גדול עלינו. כנגד חשש זה מורה התורה: "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹ-קיךָ…." (שם, פס' י״ח). זיכרון הניסים שעשה ה' עימנו הוא התרופה לאימה המשתקת. אל תאמרו איכה אוכל – אלא יכול לנוכל. ה' איתנו.
המחשבה המוטעית השניה היא תמונת הראי של החשש לאי מסוגלות. בפרק ח׳ פסוק י״ז מזהירה התורה מפני הסכנה ההפוכה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" כאן עולה הסכנה להתמכרות לתחושת הכוח. אני ואין בילתי. כנגד תחושה זו מצווה התורה "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל…" (שם, פס' י״ח) – הוא יתברך, ולא אנחנו.
המחשבה הפסולה השלישית מופיעה בפרק ט׳, פסוק ד׳: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹקיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". מחשבה זו מסוכנת לא פחות מקודמותיה. אמנם היא אינה משתקת, ואף אינה משכיחה את ה', אך היא מביעה זחיחות, תחושה של "מגיע לי" – "בצידקתי הביאני ה'".
העובדה שהתורה משתמשת באותה לשון "אל תאמר בלבבך…" עבור שלוש המחשבות האלה מחדדת את חומרתה של השלישית. לגבי השתיים הראשונות ברור לכל כי מדובר בבעיות קשות. תחושת שביעות הרצון, הביטחון בזכויותי, לכאורה אינה חמורה כל כך. השימוש שעושה התורה באותה תבנית ספרותית עבור שלוש המחשבות מאירה את חומרתה של השלישית באור דומה לזה של חברותיה.
נראה לי כי בעיית העומק בזחיחות היא העובדה שהיא מנוונת. יתכן כי ישנם דברים שאכן אנחנו ראויים להם, אך אם אנו פועלים בעולם מתוך תחושה ש"מגיע לנו" אנחנו מאבדים את המצפן הערכי שלנו. אנחנו לא מחפשים היכן להיטיב וכיצד לדייק. אנחנו שוקעים בתחושת שביעות רצון עצמית, שהיא מסוכנת לא פחות מחוסר תפקוד או משכחת ה'.
כנגד סכנת ה"מגיע לי" אומרת התורה: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'" (שם, פס' ז׳). מכאן עובר משה לתיאור מפורט של חטאי המדבר, כשבראשם, ובפירוט רב, חטא העגל.
כשקיבלנו את התורה אכן היינו ראויים לה, לא היה ראוי מאיתנו בכל העולם כולו. אך אולי דווקא מתוך תחושה זו של היותנו ראויים, לא מצאנו בעצמנו את הכוח להתמודד עם איחורו של משה לרדת מן ההר, כפי שהבטיח. אולי כאשר הביטחון בצידקת הדרך הוא מופרז, כל סטיה קלה עלולה לערער ולמוטט את הבנין כולו. עלינו לזכור תמיד כיצד החמצנו, לא על מנת להתייאש חלילה, אלא כדי להבטיח שאף פעם לא נפעל מתוך תודעה של "מגיע לי".
מבחינה לאומית היינו במשך דורות בתחושה של "איכה אוכל" ואכן לא העזנו לשוב אל הארץ ולנסות לחיות בה. ב"ה בדורות האחרונים זכינו ואנחנו מעיזים. כאן אנחנו פוגשים בסכנה השניה תודעה כוזבת של "כוחי ועוצם ידי" ושכחת ה'. אלה באו לידי ביטוי בהוויה המתחדשת שלנו כאן בארץ לא פעם.
אני חוששת שהיום אנחנו ניצבים בפני הסכנה השלישית, אם חלילה ניפול לזחיחות, לתחושת הביטחון המופרז והכוזב. אם חלילה לא נזכור כמה יקר ולא מובן מאליו מה שזכינו לו כאן. אם חלילה לא נזכור כיצד אנחנו עלולים להחמיץ.