מרים כדוגמה לאשת חינוך מצליחה
ציון רוזנר, מחנכת באולפנת אור תורה אוריה
אנחנו בעיצומו של החופש הגדול. תקופה שבה התלמידים והתלמידות שלנו נמצאים, לכאורה, בלי מסגרת. הם בונים לעצמם את מסגרת הזמן שלהם, לא מעט על פי ההרגלים שהם רכשו לאורך השנה. הם מתמודדים עם לא מעט התלבטויות, האם ומתי לקום לתפילה, האם ואיך לשלב במהלך היום יום התנדבויות, עד כמה צריך וראוי להשקיע באחר ומתי משלבים גם קביעת עיתים לתורה. לחופש הזה התלמידים והתלמידות שלנו מגיעים מתוך תקופה ארוכה שבה הם למדו בתוך מסגרת שבה הכל היה ברור והכל היה מובנה עבורם. דווקא החופש נותן לנו הצצה להצלחת החינוך שלנו. גם בפרשת השבוע שלנו ניתן לראות עד כמה החינוך משמעותי.
בפרשת השבוע שלנו אנחנו נחשפים לבקשה לא שגרתית. בקשה שמראה לנו חיפוש, קשר לקב"ה ואהבה אליו. דבר שהוא לא רק לא שגרתי אלא הפוך ממה שהיינו רגילים לשמוע על בני ישראל תלונות, התנגדויות וגם האירוע בפרשה שעברה.
אצלנו מגיעות בנות צלופחד אל משה. הן מבקשות בקשה מפתיעה. הן רוצות שיתנו להן נחלה. "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת-קֹרַח, כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן. תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ."
אבא שלהן מת והן רק חמש בנות ואין להן אח. אנחנו רואים שהן מציינות שאבא שלהן מת בגלל חטא שחטא. ע"פ הפרשנים מדובר במקושש שחטא חטא שנובע מתוך אהבה לקב"ה ורצון לקדם את העם – התוספות "דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי". (ב"ב קי"ט, ב ד"ה אפילו קטנה) פירוש זה מסביר את הבחירה שלהן לציין בהצגתן את העובדה שהוא חטא. הן מדגישות שהוא לא היה חלק מעדת קורח ששם החטא נועד לפילוג, אלא חטא שעל פי הפרשנים נועד לחבר את בנ"י בחזרה לקב"ה. הן דור שני לאהבת הקב"ה, אהבת העם ועכשיו גם אהבה לארץ. ארץ שהאהבה אליה היא ביטוי לאמון בקב"ה.
בנות צלופחד מגיעות ודורשות נחלה. בנ"י מתחילים להתקרב לארץ ישראל, עניין הנחלות מתחיל להיות ממשי והן, חמש הבנות, מתחילות לחשוש מהאפשרות שלא תהיה לאביהן המשכיות וקרקע שרשומה על שמו בארץ.
הבקשה שלהן לא נובעת רק מחשש שלא יהיה להן מקום בארץ, אלא,יש כאן אמירה ברורה של אהבת הארץ ושל רצון לשמר נחלה ששייכת להן בזכותן. הן זכאיות לקרקע משלהן. כי אם אביהן היה בחיים הוא היה מקבל נחלה. והן רוצות להיות בטוחות שהנחלה הזו לא תתמוסס. שתהיה להן קרקע עם שייכות. שייכות לעם, לארץ, לקב"ה. בזכות ולא בחסד. אמירה זו באה ממש כניגוד לדברי המרגלים שמאסו בארץ.
בנות צלופחד משקפות כאן גישה מאד משמעותית שעליה מדברים לא מעט פרשנים, מקומן של הנשים במדבר מול הגברים. לפחות בשלושה אירועים קשים שבהם חטאו הגברים מדגישים לנו כי הנשים לא חטאו: בחטא העגל, בחטא המרגלים ובחטא קורח ועדתו, בבמדבר רבה כ"א כתוב "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' ולא רצו הנשים ומחו בבעליהן, שנאמר: 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב' – והנשים לא נשתתפו עימהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה, ועליהם נגזרה גזירה שאמרו' לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עימהם בעצה…" ומסיים המדרש כי "…לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים"
ורש"י מוסיף, (במדבר כ"ו ס"ד) "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים: 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה', לכך נסמכה פרשת בנות צלחפד לכאן". מכאן אפשר להבין שאם הנשים היו אלו שהיו נשלחות לתור את הארץ, ניתן לשער שחטא המרגלים לא היה קורה.
על פי רש"י ניתן להבין, שאמנם, אנחנו יודעים שדור המדבר מת לאורך הארבעים שנה שלפני הכניסה לארץ, אבל בעצם, מדובר בגברים. הנשים, גם כאלו שהיו במצרים, שחוו בעצמן את עשרת המכות ואת קריעת ים סוף, שהיו בעצמן בקבלת התורה בהר סיני, הן נכנסו לארץ.
אם כך, השאלה האמיתית היא מה הגורם לשוני? איך יתכן שבעם אחד ישנו כזה פער בין הנשים ובין הגברים, עד רמה של כיליון של דור גברים לעומת דור נשים שעדיין חי וקיים? דור נשים שבנות צלופחד הן רק מייצגות, אבל ככל הנראה, הן בעצם חלק מהכלל, ולא היחיד.
סיון רהב מאיר מביאה את דבריו של הרב נריה, שמאירים לנו כל כך יפה את העניין הזה. הרב נריה, מחנך דגול, מסתכל על הפרשה שלנו ואומר לעצמו – יש כאן משהו מאחורי הקלעים. נכון, בנות צלופחד ככל הנראה ירשו את האהבה לארץ ולקב"ה מהבית. אבל כמו שאמרנו קודם, הן לא בודדות. הן הפרט שמעיד על הכלל. אז מה גורם להן לרצות את הארץ לעומת הגברים, שמפחדים להכנס לארץ. התשובה במילה אחת היא: חינוך! היתה להן מורה אחת שהורישה בהן את האהבה לארץ. איך היא עשתה את זה?
"מרים הצליחה בעבודת החינוך יותר משני אחיה, משה איש הא-לוהים ואהרון קדוש ה', לא עלתה בידם להעלות את המוני העם לדרגה הרצויה, ואילו מרים אחותם עשתה וגם יכולה. איך קרה הדבר? סוד ההצלחה החינוכית נמצא בקשר האישי עם המחונכים. אנו פוגשים את מרים שרה ורוקדת עם הנשים. ודבר זה ודאי חזר בכל הזדמנות של שמחה, בשבט או במשפחה. התורה אינה מוסרת לנו פרטים על החיים השוטפים של העם במדבר, המקרה הבודד ודאי מלמד על מנהג של קבע, כך נוצר קשר קרוב בין מרים לחניכותיה, ולקשר זה הייתה השפעה מכרעת. מה שלא זכו לו משה ואהרון, זכתה לו מרים".
הרב נריה אומר שעבודת החינוך זו ההשפעה האמיתית. קשר אישי עם התלמידות והתלמידים הוא הכרחי, לא מספיק רק להישאר רחוקים ולשאת דברים, גם אם הם דברים נכונים – דברי אמת. הרב נריה מדייק לנו כי בנות צלופחד כנציגות של דור הנשים הן בעצם תלמידות של מרים. הן מיישמות את מה שלמדו ממנה. כי החכמה האמיתית בעבודת החינוך היא להיות חלק, לחוות עם התלמידות ואת הלימוד, לאהוב את הלימוד וככה להאהיב את הלימוד על התלמידות.
ולכן כשאנחנו מגיעים לחופש הגדול, ואנחנו מלאים בחשש מפני הריק שבו התלמידים והתלמידות שלנו נמצאים בו, אנחנו צריכים לזכור שככל שנעבוד לאורך השנה מתוך אהבה, מתוך חיבור לחומר ולתלמידים ולתמידות, מתוך הנחלת הערכים שלנו לאורך השנה, נראה את הביטוי של ההשקעה הזו בתלמידים שלנו בחופש ואח"כ גם בהמשך החיים שלהם. אנחנו צריכים לזכור שבעבודת חינוך אמיתית, נכונה, משמעותית, רואים פירות. אנחנו צריכים לזכור שהעבודה שלנו כמחנכים היא עבודה שממשיכה גם הרבה אחרי שאנחנו כבר לא בבית הספר ולשם אנחנו צריכים לשאוף. ועל זה אנחנו צריכים לעבוד לאורך השנה. ככל שנעבוד על כך בצורה משמעותית, כך החופש שלהם יהיה השתקפות של החינוך ויישום של דרך שנבנתה מתוך עמל והשקעה.
